קוראים רבים נתפעמו מכמה פרטים בקשר עם אישיותו של אותו האיש המסוּפּרים בספרו של ראושנינג. זיקתו לריכרד וגנר, “התבודדותו” ביערות־ההרים, אמרותיו על ייצוּר האדם החדש וכו‘. אבל כל ה“נימבוס” הזה אינו הולם לחלוטין את הרושם המתקבל מפרצופו, מסגנון נאומיו ונעימתם, מקולו: דמות כבדת ניוול. ונאמנה עלינו סוף־סוף קביעת העובדה לאמור: “אין בדמוּתו שום דבר, אשר ימשוך את הלב. כל אדם יודע זאת כיום” וכו’. “גוון קולו העכור, המוזר, צורם את האוזן. הטון הוא מלא, אך מאומץ, כאילו נסתם חטמו”. ולהלן: “מצח נוטה לאחור, ששער חלק נופל עליו; קומה קצרה לא־מהודרת ורגלים שאינן מותאמות כל צרכן והן כבדות תנועה; פה חסר־הבעה מתחת לשפם הדומה למברשת קטנה”. ועוד ועוד.
אילו היה הוא במקרה אדם יפה, כי אז היה הדכאון גדול מנשוא, אבל דבר היותו אדם מכוער, מכוער מלגו ומלבר, מנחם, מעודד; שהרי הוא אומר להגן מפנינו על היופי…
כן, ניוולו מנחם, מעודד. הנחמה היחידה.