גם אילו הסתפקתי בדפדוּף חטוף גרידא, כהשערתו של מ. בוּבר, גם אז, סבורני, היתה רשימתי על מאמרו מוצדקת בהחלט. עצם הגישה, הסגנון, הטון – תהיינה המסקנות מה שתהיינה – אינם במקומם. אסור להבליע את היטלר וניצשה ובורקהרט בנשימה אחת ואפילו לשלילה.

אלא שבמקרה קראתי את המאמר כהלכה, והאומנם חטאתי לאמת כל כך, באמרי, שבעל המאמר מטפל בשני הבנדיטים כבאישי־הרוח ולא בלי התבטלות? תיכף בעמוד הראשון אנו רואים את מוסוליני כ“מושפע” מ“התיאורטיקן הסינדיקליסטי ג’ורג' סורל” וכו‘. ובאשר להיטלר הרי, לדוגמה, פיסקה אחת מרבות: “ניצשה שלא היה לא אחד ההוגים הגדולים ולא אחד המשוררים הגדולים, אבל אפוריסט גאוני, לא עלה על דעתו, שברעיונו על האל המתהווה יאָחז לא הטיפּוס, שהוא כינה אותו בשם האדם הנעלה, אלא דוקא האדם התחתון” וכו’. אם מצד אחד הוא מעלה את היטלר על ידי זה, שהוא “מאחיזו” ברעיון ניצשיאני, ומצד שני הוא מוריד את ניצשה, ש“אינו לא הוגה גדול ולא משורר גדול” (אגב: משורר גדול היה ניצשה, משורר גדול מאוד!), ואשר “למד מבורקהרט כמה דברים אבל לא למד כהוגן”, – הרי יוצא, שהמרחק בין שניהם שוב אינו רב כל כך…

ברם נקודת הכובד, כאמור, אינה אלא בגישה כשלעצמה, בטיב הטיפול, בזו האובייקטיביוֹת כביכול. כיצד הוא לן בעומקן של שתי השיטות הללו על כל הניוּאנסות המפרידות ביניהן! “מוסוליני אומר לאיכרים האיטלקיים: אני אתכם כשם שאתם אני, כי אתם אתי, ואילו היטלר יאמר: אני אתכם כשם שאתם אתי, אבל לעולם לא יאמר: משום”. אנליזה “דקה” זו חשובה בשבילנו מאוד. באיזה ענין נשגב הוא אומר להעסיק את מוחותינו! וכך הוא מפליג והולך בתום פּאסוס רב ה“עמקות”, המסתיים כך: “כשמסתכלים אנו במוסוליני, עלולים אנו להשתומם ולהתבהל מחדש על תכונת ילוד־אשה; ואילו כשרואים אנו את היטלר תתקפנו סחרחורת”.

אחרי כל ה“סחרחורת” הזאת מה ערך לכל המסקנות ה“שליליות”? במו ידיו הוא מעמיד אותם על קרקע “פילוסופי”, כדי להתוכח עמהם על קרקע זה. תכסיס מסוכן הוא, בחינת מכלל לאו אתה שומע הן. על כרחנו נזכרים אנו באותו “אלא ש”… שלום עליכמ’י (“נאר ס’איז אַ ליגען!”).

פעם אמרתי: בשירים לא נכה את היטלר. אבל עוד פחות מזה – ב“פילוסופיה”. לכל פילוסופיה יש פילוסופיה שכנגד. הדיאלקטיקה גמישה מאוד. “ישראל משמעו אמונה באמת האחת”. והלא בשם ה“אמת האחת” צועק אף הוא!.. מאמרים כאלה שכרם יוצא בהפסדם. המסקנות האחרונות אינן נכנסות ללב, אינן נקלטות, והקורא יוצא מכאן, כשהוא רואה את מוסוליני והיטלר נעוצים באיזה ערפל פילוסופי". ובכן, למה לנו כל זאת?

הוא אשר אמרתי: בנדיט מתוֹעב, בֶּסטיה בצורת בֶסטיה, עומד עלינו לכלותנו, להשמידנו, לעקרנו מן השורש, באשר אנו שם, ואת חצי המלאכה כבר עשה, – והם מדברים עמו בשלוה פילוסופית על “האדם העליון” ועל ה“אמת האחת”!!