עם כניסה לחדר־האוכל בקרית־ענבים עיניך נתקלות בתצלומים שעל גבי הכותל מנגד. משמאל: חבורת החמישה, אותם חמשת הקדושים, חברי קרית־ענבים לשעבר שבימי המאורעות הלכו למקום עבודתם (סלילה) בבוקר ולא שבו (ושלשמם ולזכרם נוסדה והוקמה הקבוצה השכנה “מעלה החמישה” – בקרבת מקום הרצח) ומימין: תמונת נערה נעימה, מחייכת, זו צילה גור־אריה, מגידולי קרית־ענבים, שחלתה ומתה בעצם לבלובה, בשנתה השמונה־עשרה.
כשם שאין לשהות למעלה, במעלה החמישה, מבלי להרהר בחמשת החברים הללו, שצלליהם מרחפים לפניך בכל אשר אתה פונה, כך אין לשהות למטה, בקרית־ענבים, ולהסיח את הדעת מצפור־נפשה של קבוצה זו, מאותה הנערה הענוגה, ששאר־רוחה דובב אלינו מעזבונה: יומנה, מכתביה וחיבוריה (יצאו בחוברת מיוחדת: “צילה, בת הקבוצה”).
מי שהכרתו הישראלית־האנושית נעכרה עליו בעטיה של השיגרה העתונאית המדושדשת, זו הכתיבה מן הקולמוס ולחוץ, ילך ויטבול בחוברת צנועה זו – וטהר.
מיומנה:
“… בזמן האחרון אני חושבת: צילה, המסוגלה אַת למסור נפשך למען איזה רעיון? לוּ היו באים ואומרים לך שבמותך תביאי גאולה שלמה לעם ישראל, ההיית הולכת למות? כן, מוכנה אני לעזוב את החיים”…
והיא אז בת ארבע־עשרה!
“… הרבה מחשבות רוצה אני לרשום במחברת, כדי שבעוד איזה זמן אקרא ואדע על מה חשבתי, אך מתביישת אני לכתוב אותן. אינני יודעת מפני מה. איש לא יקרא במחברתי, ובכל זאת מתביישת אני מפני עצמי”…
"… עבדון נפצע. כדור דומדום קרע את בשר רגלו, אך הוא החזיק מעמד. הרבה דם אבד לו, בכל זאת השתדל כל הזמן להרגיע את החברים באמרו: מה יש? אין דבר.
הדור החדש אמיץ בגופו וברוחו ועל במת ההיסטוריה עולה עוד הפעם עם ישראל, בעל נשמת הגבורה שמימי קדם.
אם השנה שכבתי על הרצפה בשעת היריות, בשנה הבאה לא אשכב".
בצד ההגות הפיוטית מצויים פכחון ואוריינטציה מעשית. בגרות מפליאה לגבי כל הבעיה הישראלית, ותפיסתה את מצבנו בכלל נוגעת עד הלב מאוד. כמה מחיבוריה מצוינים בדרגת השכלה הגונה וידיעת הענין.
אמה, מוכת־הגורל, בהבינה מה אבד לה, מיאנה הינחם, ובמו ידיה, בכוחות עצמה, נטעה גן־נוי בתוך חצר־הקבוצה – “גן צילה” – כדי להציב לה יד. גן נאה הוא, עם בריכה ועם אנדרטה ענוגה, סמלית, מעשה ידי אמן. “עוד הרבה יש לעשות כאן” – היא רגילה לדבר, והריהי שקועה בעבודתה מבוקר עד ערב: נוטעת, גוזמת, תוקעת יתדות וכו' – במגבעת־השמש ובמכנסיה השחורים. עיניה הבהירות ושערה המכסיף מבהיקים מבינות לחריצי השכוֹל והסבל. פנים אל פנים עמך ורחוקה־רחוקה, כי עמה, עם בתה היא, במחיצתה, כביכול, ושהייתה כאן אינה אלא שהיה ארעית, לשם מלאכתה בגן גרידא. כך הרושם.
בלוית חבר מקרית־ענבים שוטטתי בשתי הקבוצות האחיות הללו, העילית והתחתית. הדרך העולה מזו אל זו זרועה אבנים, אבנים אין קץ. גם שם, במעלה החמישה, כמו כאן, בקרית־ענבים, מושכים אליהם את העינים אהלי־הבד, שקולטים את הנוער העולה מגרמניה ומאוסטריה ומצ’כוסלובקיה. מה טובו אהליכם, נערים ונערות!.. קסמים לנוף מסביב. בתרי ההרים, הרי ירושלים, הגיאיות, החורשות – ואויר, אויר, אויר. כעין פס־ענן מזהיר באופק המערבי עם רדת היום, ורק לאחר הסתכלות מוגברת אתה מבחין, שאין זה אלא… הים. הוא הוא!
ובן לויתי, החבר הותיק של קרית־ענבים, אחד מהראשונים, דיבר:
– הרואה אתה את שני השבילים הללו? זה בצד זה? בשביל שמשמאל הלכו החמישה באותו בוקר למקום עבודתם, ובדרך ירו אליהם מן המארב, מאחורי סלע…
ללא התרגשות יתירה דיבר; הלא אחד מהם הוא, עצמם ובשרם, שרק באקראי לא נמצא אותה שעה ביניהם. הכל כה פשוט ומובן מאליו. כל מיני פגעים מאחוריו, כל מיני מחלות, קדחת, התנגשויות ליליות עם ערבים, ומוצק ומחושל ושוקט הוא ניצב כיום לקראת הבאות – יבוא אשר יבוא!..
ובערב עם חשכה, הוליכני אל שדה־הקברות הקטן שמאחורי קרית־ענבים, בצד החורשה. חמשת ארונות־האבן בשורה אחת משמאל, וארון־האבן של צילה מימין. גיבובי פרחים על זה האחרון ומביניהם מזדקרות המרגניות הגדולות והרעננות.
“…אם השנה שכבתי על הרצפה בשעת היריות, בשנה הבאה לא אשכב” –
והנה היא שוכבת כאן, תחת הברושים הרועשים ברוח הערב.