איני אוהב כלי־נגינה זה והריני מעיז למרוד ב“מלכותו”. עצם העובדה, שהקול יוצא כאן על־ידי חיכוך גוף בגוף, יש בו כדי להביא את הנפש לידי סלידה. כך, לפעמים, מתחככת כף בקערה ומעבירה סמרמורת בחוט השדרה. אי־נעימות גורמים במיוחד טוֹנים נמוכים מסוימים, טוֹני מעבר. והמיתרים, אגב, הם אבר מן החי! גם בזה יש משום טעם לפגם.
אולי עוד יש להפוך בזכותם של הכינורות המשובחים, סטרדיוריוּס, ובהיותם בידי וירטוּאוֹזים (אפילו אלה יש להשאיר, לדעתי, בצריך עיון!), אבל הכינורות הזולים, הגרועים, המצויים בידי התלמידים – טובה מהם המפוחית!
כאן עסק לנו עם צריחה בכיינית, צריחת תחנונים, שצורמת את האוזן והנפש כאחת ומטילה עלינו דכאון ומרה שחורה עד לבלי נשוא. כן, דכאון ומרה שחורה. כל הסיוט הגלותי־הגיטואי צועק מתוך כלי־העץ הבטנוניים הללו. הלא מין פולחן היה הכינור אצל היהודי בגולה. היהודי והכינור ירדו כרוכים. “אידל מיטן פידל”… לא היה בית בישראל, שאחד הבנים, בין שהיה מוכשר לכך ובין שהיה בספירה זו טומטום גמור, לא יהא “מנסר” שם בכינורו, למשוש־לבה של האם, אשר ראתה בזה את שיא אשרה. ויהי מה המצב, הכינור לא נעדר. צרות רבות ורעות, כל מיני דאגות, חובות ושטרות וערכאות – וכינור!
והם נשארו נאמנים לו לכינור עד הסוף, עד זיבולא בתרייתא. צלב־הקרס השתלט בכיפה בן־לילה, ודגליו הענקיים התנשבו בבוקר ברוחות הרעות. על גבי כל מקום ציבורי מזדקרת האזהרה: “הכניסה ליהודים אסורה”. אפילו על הספסלים בחוצות מתרה הכתובת: “רק בשביל אריים”. באמצע הרחוב, ובאמצע היום יהודים, בזקניהם ובנעריהם, נחטפים ונשלחים לדאכאו, וגם בלילה עלולה הגסטאפו להתפרץ לפני ולפנים ולהוציא מתוך המיטה ולהוליך לאן שתוליך. חייך תלויים לך מנגד ממש – ובשעה הקבועה אחרי הצהרים מוסיף לבוא המורה למוסיקה האריי ללמד את הבן כינור!
השעה היחידה היתה זו, בה הפחד פג משהו, כאילו יש בכוחו וברצונו של המורה האריי הזה להגן, להציל. כאילו… ככה כינרו הבנים עד הרגע האחרון – והתליין עומד עם גבם.