לזרא לי הנוף שבמקומי, לזרא לי האופק, וקצתי בחיי מפני האנשים מסביב, מפני שכני, מפני בני רחובי. והנה ביקרני אחד מידידי, בא מרחוק, וכולו התלהבות:
– הלא בגן־עדן אתה יושב! ההרים הללו, האפר, היער, ובני המקום החביבים, הנפלאים! אני מתפעל, אני יוצא מכלי!!
סבור הוא, שהכל כאן חדש, חדש, ואינו יודע, כמותי, כמה ישן כל זה, ישן עד לשעמום, ישן עד לזוועה. בטעות זו נכשלתי בחיי לא אחת גם אנוכי. צר נעשה לי באחד המקומות, ואני תקעתי יתד במקום אחר. בימים הראשונים התלהבתי מאוד, עד שנוכחתי וראיתי, כי בעצם לא טוב המקום החדש מהישן, כי בעצם ישן אף הוא. על־כן חדלתי לקנא בנוסעים, בתיירים. יבואו־נא ברכבת, בספינה או באוירון אל אשר יבואו, ויהי זה הקוטב עצמו, – הלא בעצם ישן המקום, כל כך ישן!