הסוחרים ואנשי העסקים למיניהם, היודעים את סוד ההתעשרוּת – משהו, בכל זאת, יש בחיצוניותם, שמסייע להם בכך. יש זרחן בעיניהם, איזה פלואידוּם שופע מהם; מין מרץ מגי. לא לחינם!
עתה ניצלו את המלחמה לטובתם, ובן־לילה נעשו גבירים אדירים. הנה אחד מאלה סוקר מעל המדרכה מנגד את אחד הבתים החדשים, הנהדרים, לשם קניה. כמומחה לדבר הוא סוקר (פתאום נעשו מומחים לכל, לכל), ו“השגל אצלו” – אשה צעירה, הדורה בתלבשתה. בסמוך עומד האוטו הנאה שלהם ונושם ונושף כבושות מעוצר טובה ונחת.
בלוית בעל־הבית המוכר הם נכנסים אחר־כך פנימה ומציצים לתוך מעונות הדיירים. הוא, העשיר החדש, בעיניו החדות והעליזות, ואשתו – בעינים תוהות משהו, כי כחתף בא עליה האושר והממה. בקנאה גלויה מביטות אליה הנשים, אשה אשה בדירתה, משתאות לכובע המופלא בראשה. היכן וכיצד השיגתהו? אין כמוהו לנוי. כלפלא הטבע הן משתאות לו. ואיך יכול היה להיות אחרת? הלא במאמצי כל החזיתות הושג, במאבקי שדות־הקטל כולם. זו מלחמה וזו מטרתה!