ביום ההפגנות, לפנות ערב, נקלעתי במקרה למקום, בו לא ראיתי את הנוער בגבורתו, מלא רוח קרב ונקם, אלא גוש “יהדות” ישנה, רצוצה, שהטילה מרה־שחורה כבדה, בחינת “עם כי יחרב”. פסוקי התהלים, הקינות וכו', שנשמעו כאן ביללה, היו חיורים מאוד לעומת הנעשה לנו שם עכשיו. שהרי אלה נוצרו בעבר הרחוק, בתקופת האבן, בתקופת הברזל, ואיך יהיו הולמים את “תכנית ההשמדה” החדשה, הטוטאַלית, את מכונות היריה, את “קרונות־המות”?! את כל חוסר הישע, את כל אפסות־התגובה הבליטו הפסוקים והפזמונות העתיקים הללו, שכוחם תש, תש.
אז, עם נצנוצו הראשון של צלב־הקרס על דשי בגדיהם, לא שיערנו כלל, מה טמון בחובו ולאן זה מוליך. הסיסמה “מות ליהודה!” לא היתה, איפוא, כדי לשבר את האוזן, אלא פשוטה כמשמעה, ממש! רק עכשיו נפקחו עינינו לראות את מצבנו על כדור־האדמה… כאן משהו, שהלב לפה לא יגלה! וכתום ההפגנות נתפזרנו איש לעברו, איש לסבלותיו, והזעזוע היסודי בעינו.
דגלים שחורים בעיר, עיר־החוף היפה, ובתולותיה נוגות. הנה ידידתי, אשה צעירה עדינה, שאחים ואחיות לה שם, ודמעתה על לחיה. בבית־מרקחת אחד שמעתי אנשים ונשים מטלפנים, אמנם, כתמול שלשום: איש איש ועניניו הפרטיים, איש איש ודאגותיו ושמחותיו הקטנות עם הגדולות; שיחות טלפוניות שונות עם קרובים וידידים, שיחות יום־יומיות לכאורה, אבל נימת העצב היסודית רעדה גם באלה.
בינתים אתה עומד על טיב העסקים השונים ומצבם. כמו כן הנך יודע עכשיו כי “אביבה כבר חדלה ללכת עמו, מפני שהיא מבקשת לה משהו טוב יותר”; כי כך וכך מעלות־חום לילד החולה, וכי “אבא עומד לפני ניתוח” ועוד ועוד. והנה מטלפן האחד לאמור: – מגיע לי מז"ט… בן נולד לי… היום בשתים… היה קשה מאוד… אבל הכל עבר בשלום… במלקחים… כן, במלקחים… על כרחו הוציאוהו לאויר העולם; לא רצה לצאת, לא רצה!