כאילן רענן האיש, איש־מידות, תכול וטוהר בעיניו, וילדיו יפים כמותו. הרי הוא אחד מעמודי־התווך של הקיבוץ, מקום חיוּתו, ואגב פגישה מקרית בעיר התקרבנו זה לזה. משפחה לו עצומה, מסועפת. פעם עשינו טיול יחד על פני העמק, על פני הגליל, ובכל מקום כמעט הציג לפני צעירה פנויה או נשואה:

– אחותי…

אין נקודה בישוב, שאין לו שם אחות! וכל האחיות הללו – אחת יפה מחברתה, הן וילדיהן וילדותיהן. כחול ענוג אחד בעינים, לא כחול־הפלדה ה“אריי”, אלא כעין בהרות־כחול הללו אשר לניצני הפרג. אלה הגדעונים והעמוסים החמודים, האיוֹת והצפרירות!

פעם לקחני אל קיבוצו, ושם הכרתי את המקור, את אמו הזקנה, אם הגזע המבורך ורב־הפארות הזה. הנה מהיכן שאבו כולם את יפיים! בת שבעים ומעלה, ועדיין יש לה עדנת־פנים. אותו הכחול בעיניה, אלא דהה קצת. עוד כוחה עמה לסייע במשק, כאן קמעה ושם קמעה, בחינת “סבתא בבית – מטמון בבית”. התארחנו בחדרה בבית ההורים; נקיון וגיהוץ. בדובשן כיבדתנו, מעשה ידיה, “לקח” ממש, שכמותו לא טעמתי למן עצם ימי הילדות; אותו ה“לקח”, שכל מיני אפיה שבעולם הם לעומתו כקליפת השום.

כמומחית לאפיה ולבישול הריהי מהווה כאן עזר לא מעט. ובשעות הפּנאי היא… קוראת, פשוטו כמשמעו, סיפורים מקוריים ומתורגמים ­(באידיש). שם, ברוסיה, לא היו לה לא פנאי ולא מצב־רוח לכל כגון דא; שם היתה טרודה ומטורדת בכלכוּל הבית הגדול, הילדים הרבים וכו‘, ואילו עכשיו כאן, לעת זיקנה, בהניח ה’ לה, התחילה קוראת. בהבנה, בחשק, בהתלהבות.

נכדיה ונכדותיה הרבים מתרפקים עליה כזלזלים על גזעם. כולה שופעת חיים ותאוות־חיים; אהבה לעולם־יה כמות שהוא. אל ריקודי הנוער בערבים היא מביטה בעין יפה, בהשתתפות פנימית. פעם נכנסה ל“מוזיאון” הקטן של הקיבוץ, שנוסד כאן על ידי הצייר המקומי, נכנסה בלוית חברתה, אשה זקנה אחרת. זו פלטה הברת־גינוי כלפי פסל נערה ערומה, והיא:

– דאָס איז דאָך די גאַנצע שיינקייט!..

זה כשנה שלא ראיתיה, אבל בנה, ידידי הותיק, עקב עסקי־שליחותו בעיר, מבקרני מפקידה לפקידה. בשעת ביקורו האחרון היתה ראשית שאלתי:

– מה שלום אמך היפה? מה מעשיה?

– היא קוראת עכשיו “אנה קרנינה” באידיש ומורידה דמעות.