ריח הפרדסים בלבלובם כובש את הפרבר ואת השדות הסמוכים. בעד הגדרות נראית התפרחת הלבנה בשכנותם של התפוזים האחרונים, רעי־המראה. ראשית ואחרית נפגשו.
זוג־אהבים השתטח כאן, על חתימת הדשא באמצע המגרש. שקועים בהתרפקות הדדית לא שעו אל העוברים והשבים. ערבי על חמורו משרך דרכו לאט, אגב צידוד ראש כלפי הזוג הזה. גם שיירת הרוכבים על סוסים, בחורים עם בחורות, מטעם האסכולה לרכיבה, האיטה צעדיה כאן. אבל אלה בשלהם! זה הביטול המוחלט לגבי עולם ומלואו מסביב פגע בי קצת, ברם סלחתי להם בזכרי, כיצד גירשו פעם בריוני “הנוער ההיטלרי” זוג צעיר יהודי מתוך אפר בסביבות גראץ וקראו אחריו: “לפלשתינה!”
עברתי והפלגתי בשדות. כעבור שעה, בשובי, פגשתי את שניהם (אלגנטיים ובעלי צורה) נבוכים ונכלמים, כשהם נרדפים ממש על ידי קבוצת נערות, בנות שתים־עשרה – חמש־עשרה, המתקלסות בהם בגרמנית משובשת: “אַ רנדיוואו’לי אין פעלד!..” והנער היחידי ביניהן גם עיפר אחריהם ברגבי עפר. הגבר יש שהפך פניו כמאיים, ואז נסוגו קצת, אבל תיכף חזרו והתקיפו.
– מה אתן עושות, ילדות?! – התערבתי – במה עוררו את כעסכן?
הגדולה שבהן ענתה בצעקה:
– שוכבים ומתנשקים באמצע השדה!!