במפוזר רובצים בתי המושב הקטנים בלהט החמה. בית בית ומשקו: הרפת, הלול וכו'. קשה ההליכה ביניהם, בחול העמוק. חולות אין קץ. שדות־הזיבורית העגמומיים מסביב מפרכים, כנראה, את בעליהם־עובדיהם ומתישים את כוחותיהם. עקרת־בית זו, אצלה אתה מתארח, חבוטת־עבודה היא; נתכמשה ונתקמטה ולא עת. הרופא מאיץ בה, שתלך לבית־הבראה, אבל על מי תיטוש את הלול?

והרי היא מפליגה בדיבורה ומספרת הרבה על דא ועל הא. עובדים הם כאן מבוקר עד ערב ועתים גם בלילות, בהיאבקם עם הדיפיציטים. טובעים בחולות ובחובות. לא יחסרו גם חיכוכים בין איש לשכנו. נצים בשל דונם אדמה. ה“דונם” עומד כאן ברומו של עולם, והאנשים הוגים את המלה גם מתוך שנתם בלילות. והן לא איכרים מלידה הם ולא בני איכרים. אף היא, בת־שיחתי זו, אינה בת־כפר; לא על ברכי הטבע ועבודת האדמה נתחנכה. תלמידת־גימנסיה ברוסיה היתה ותעודת בגרות לה. ואת תלמודה לא שכחה, ועוד כיום היא עוזרת לבנותיה בהכנת השיעורים, באלגברה. וכאילו כדי לשכנע אות בכנות דבריה, התחילה מדקלמת את “שלוש התמרות” ללרמונטוב:

בערבות החול – –

ברגע זה יצאו מחדרן שלוש הבנות במכנסי חאַקי, בנות 15־12, גדולות לא לפי גילן, שחרחרות, זקופות, תמירות, דקות־דקות. כיצד צץ מנבכי החולות הוד מלבלב כזה?! האחת נזדקרה במיוחד, זו האמצעית, שהתביישה ביפיה… עכשיו נעשה מובן בולמוס־העבודה של האם; עכשיו ראיתי, למי היא עמלה.

הבטתי אחרי שלשתן, בצעדן בחול הכבד, זו בעקבות זו, בדרך אל בית־הספר, כדי לקבל שם עתה, עם גמר עונת הלימודים, את תעודותיהן. כשלוש התמרות הלרמונטוביות נדמו, כשלוש התמרות הללו, היהירות, הגבוהות והרעננות, בחורב הישימון, צפויות לגורלן – לאט לי לנערות!..