גם על רוּסיה הלבנה, אדמת מכורתי, עברה הכוס. תלי שממה ועיי חרבות גם שם, גם שם. בכל זאת נדמה לי, שאותה הסוכה, אשר בנינו, אני ואחי, בנערותנו, עוד לא נהרסה כליל (אנחנו לא הרסנוה אחרי החג); משהו ממנה אולי שרד.
ניגשנו לבניה בלי שום תכנית כמעט. תקענו יתדות, הבאנו אלומות תבן מגרנות־האיכרים הסמוכות; קשרנו, צירפנו, הדבקנו – וארבעת כתלי התבן הוקמו. בשני הקרדומות עשינו במלאכה: בזה שלנו, המוחלד קצת, ובקרדומו של שכננו טרישקא, זה החד והממורט. מצב־רוח מרומם היה, בהגיע קביעת הכלונסאות מלמעלה, שתי וערב, לשם הנחת ה“סכך”.
הסכך, הסכך! ריחו הנפלא, הרענן ודקירות־מחטיו המתוקות… ואותה הצצה ראשונה בערב, בליל התקדש חג, כלפי מעלה: כוכבים כאלה, אותם ראינו אז דרך הסכך, לא הוספנו ראות, לא הוספו ראות.
עיי חרבות ותלי שממה ואדמה חרוכה, אבל כותל אחד, לפחות, מאותה סוכה, מעשה ידינו, אולי עוד נשאר. הלא כך היא דרכם של חורבנות – כותל אחד נשאָר.