את אורחיו בפנסיון שלו הוא משמש בכבודו ובעצמו – בזקן־השיבה המגודל ובכל הדרת־פניו. כבן שבעים ומעלה האיש, אבל עוד שפע חיים בעיניו השחורות והלבביות. בעל הון רב ועסקים אדירים היה במיינץ, באֶסן וכו', ועם נצנוצה של התנועה הנאצית (לא יכול לראות את המדים החומים) חיסל את הכל ועלה ארצה ויסד כאן, בעיר החוף, אכסניה־מסעדה זו – והריהו שמח בחלקו. בת ונכד לו בירושלים. בנו נשאר שם; לא רצה לעזוב את גרמניה. רצה להיות חכם מאביו!

הוא היה בשעתו אחד מראשוני הציונים במקומו, והנה הוא מוליך אותך אל התצלום שעל גבי הקיר, תצלומו של אחד הקונגרסים הראשונים, בו נמצא אף הוא, בעודנו כבן שלושים – יחד עם הרצל ונורדוי! הנה הם במרכז התמונה יושבים יחד… הרבה, הרבה ראו באיצטגנינות שלהם, אבל עד היכן, עד היכן יגיעו הדברים לא ראו אף הם! חבל ששניהם אינם עכשיו אתנו, חבל חבל!..

תוך כדי ישיבתו־שיחתו זו נפתחת הדלת, ונער יפהפה – נכדו מירושלים, שמתארח כאן עם אמו בימי פסח אלה – קפץ אליו, בירכו ברכת הבוקר ונשק לו לסבא על קרחתו…

נוגעת עד הלב מאוד היתה נשיקה ענוגה זו – עכשיו, כשאנו נהרגים שם ללא מעצור, זקנים על נכדיהם, זקנים על נכדיהם.