מגבעת־קש כזו שהרימוה מאשפתות, צוארון־חלוקו המופשל לאחוריו קרוע וממורטט – הכל מחושב ועשוי במכוון, לשם “המקצוע”. כך הוא מתלבט בינות להמונים המטיילים על שפת הים, לפנות ערב, ופושט ידו בריטון חטף באידיש: “אַ נדבה!”…
לא מחמת בושה הוא משפיל מבטו, אלא מפני שאינו מוצא אותך כדאי להסתכל בך. אבק־אדם אתה בעיניו, אפס מוחלט. כולו אומר ביטול לכל, לכל. רק הוא ו“הנדבה” – ותו לא.
גם משעת־חירום זו כאילו הוציא את עצמו. הרי זה מין יצור הנמצא מחוץ לזמן ופגעיו, למעלה מן הטבע כביכול. פצצות אילו נפלו עכשיו כאן, בו לא היו פוגעות!
בתוך מערבולת ההמונים הצפופים, מהם שוטפים והולכים, מהם עומדים גושים גושים, הוא מפרכס אילך ואילך, והארנקים נפתחים, נפתחים. מין בולמוס־נתינה אחזם, ומבולבל ממש, אין הוא יודע לאן ואל מי יפנה תחילה. ראשו סחרחר עליו מרוב שפע. גשם נדבות! ובעצם הסחרחורת חלפה את מוחו תמיהה חשאית: כל המוני האנשים הללו, שפושטי־יד אינם, מהיכן הם חיים, מהיכן?..