מתוך חבריהם הרבים הם מזדקרים בזה, שאינם פייטנים סתם, אלא פייטנים־צדיקים. יסוד הקדושה, אם כי נעימותיהם שונות, משותף לשניהם, ושירתם־צעקתם בוקעת רקיעים, בהיותם בחינת “סובלי מכאובינו”, מכאובי האומה; בהיותם נושאים, כביכול, את כל סבל המין האנושי. אגב טיול בחוץ, איש במחוזו, הם מקדימים בשלום כל אדם, מאירים פנים אל כל הבא לקראתם, ואהבה ורחמים בבת־צחוקם, אהבה ורחמים. ורק במקרה אחד הם עוברים זועפים ללא אמירת שלום, באֵיבה גלויה – כשהם פוגשים זה את זה.