והמלך לא ידעה

(מלכים א')

אותה חזיתי בילדותי בדמות אסנה בת בייניש הנפּח, היפה בבנות הפרבר. שחרחורת ויעלת־חן וכתמים כהים תחת עיניה המלבבות. עד בלי די ניגד ועיצב הנפח את הברזל המלובן עד שיצא הקרדום או הפרסה. כבתו כמעשה־ידיו – בתכלית השלמוּת.

אכן, לא היתה כאסנה “נערה יפה בכל גבול ישראל”, ואני ראיתיה בדמיוני, כיצד היא משרתת את המלך בסינרה הלבן, בבוא אליו בת־שבע לבקש אשר ביקשה.

לא פיללתי אז, כי יש יום ואני אהיה במולדתה, בשונם. כן, בשונם ממש.

לא בשמים היא! רק כמהלך שעה ממרחביה. אני הולך בלוית חבר, ששבילי הארץ נהירים לו, ותר אחרי עקבות עבדי דויד הנאמנים, שהלכו בשעתם בדרך זו עצמה, ברצותם להנעים לו למלך את ימיו האחרונים. שדות צחיחים, שחומי רגב, מזה ומזה. האם גלו מכאן כל קסמי הנוף יחד עם אבותינו? פה ושם, בצדי הדרך, משחירים סימנים של שריפת־קוצים. שיחי צבר, צבר־ענק. והנה שונם!..

סימטה עקלקלה בין בתי־אבן קטנים, אטומים, נעדרי חלונות. צבר ואבן וילדים וילדים וילדים. ובאמצע, על גג בית נמוך, עומדת אבישג ותולה כבסים על חבל… היא היא!

דמיוני לא הטעני. קלסתר־הפנים הוא של אסנה בת־הנפּח. אותם הכתמים הכהים תחת העינים המחייכות, אם כי ארשת זרה קצת לעינים אלה והן שחורות יותר. בבת־אחת טולטלתי הרחק־הרחק חזרה. קול פטיש במפחה אני שומע. הנה היא מדדה יחפה על גבי הגרוטות, מתקרבת אל אביה העושה במלאכה, ונחילי גצים אופפים אותה. והנוף בחוץ במלוא תפארתו. קשת בענן ורסיסי גשם על הדשא והכל שמור בעינו, בעינו, בכבודו הראשון – יחי המלך!