יותר מאשר את הנאומים הארסיים הידועים קשה לשמוע ברדיו הגרמני את קטעי התכנית היומיומית, הקונצרטים, קול זמַר וקול זַמֶרת. עשינו “יוּדנריין” כהלכה – ועתה נשירה נא!
הנה “שעת־הילדים” שלהם. אשה מנהלת שיחה עם הילדים מסביב לה ומתענגת על קולותיהם. אבל האם אינה שומעת, ידידת־ילדים זו, האם אינה שומעת תוך כך את הדומיה של הילדים האחרים?.. אותם, את הילדים האחרים, השמדנו, השלכנוּם מעל הקומות העליונות, קברנוּם חיים או מתים – ועתה, ילדים, נתעלסה נא!
הרצפה החלקלקה בקרונות המות וכו' וכו'. על מנגנוני ההמתה הללו, על כל פרטיהם ודקדוקיהם, עבד המוח הגרמני לא מעט. הלא יגיעת מוח והשכלה טכנית לא מעטה הוצרכו לכך.
כיצד היו ימים ואנחנו ישבנו עמהם אל שולחן אחד? כיצד יהיו הימים ואנחנו נשב עמהם שוב ולוּ גם בעתיד הרחוק מאוד? ואפילו אחרי עשרה דורות? כיצד נסתכל בפרצופיהם?!
רציחת הילדים… בזה אין להרהר כלל בלי סכנת טירוף־הדעת. ומה מתרחש בנפש ילד־שריד בהתחבאו אי־שם בגורן אצל איכר רוסי או פולני? ילד יהודי בודד, או ילדה יהודית בודדת, אי־שם במחבוא אצל איכר. מציצים מן החרכים… כולנו מצפּים לשעת־הגמוּל. אשרי שישלם לכם! הנה רבבות מפציצים באים ממזרח וממערב בבת־אחת. מכסים כארבה את שמי ארץ־הדמים ונוקמים את הנקמה הגדולה – מתי?!!