בתא הנאשמים, כמו בכלוב ביבר, יושב הנאשם, ועדיין לא הוכח אם הוא הוא הפושע, או אחר, נעלם, המתהלך חפשי בחוץ. נשיא בית־הדין על דוכנו, בין שני חבריו מזה ומזה, איש תואר הוא, והכל רואים כיצד יאַמץ את כל עיונו כלפּי נפש המאזנים, שמתנדנדת אילך ואילך, בין הקטיגור והסניגור.
ברם, יותר מכל מרתקת אליה את העינים העדה הראשית, קרבן הפשע עצמו, צעירה מפתיעה ביפיה – בגזרתה, בקומתה ובקלסתר פניה. נערה אחרת במקומה, אחרי זעזוע כזה, ודאי היתה יושבת כאן עכשיו רצוצה כולה, ואילו היא נשתיירה בעינה, באיתנה. על כל פגעים יכסה יופי!
האסון דוקא כאילו הרים אותה מעל לכולנו והוסיף לה ערפלי כוח והוד. פעם ליכסנה מבט סתום בכיווּן התא־הכלוב – ולא יספה. יהירה ובלתי־מושגת הביטה נכחה והשיבה על השאלות. והנה תוך חילופי דברים עם השואלים העלתה פתאום חיוך על שפתיה אבל מיד נתחרטה ודיכאתהו – והיא שבה אל הכובד ואל התעלומה ואל אויר־האימים אשר ללילה ההוא.