צהרי שבת. צעירים, זוגות זוגות, חבוקי מותן, מטיילים יחד על פני רציפי־האבנים החדשים, הנאים, הנוחים להליכה. הנה נשקה האחת לבן־זוגה על לחיו… יש, כנראה, טעם מיוּחד לאהבה בציבור. האהבה הנצחית! היה אשר היה, יהיה אשר יהיה – הבה אשקך! שובכי יונים בכל אשר תפנה. יונים אין קץ. מקור במקור מתלכדים – בתשוּקה, בכיסופים, בכלוֹת הנפש. אהבה, אהבה גם כאן!
אור, הרבה אור, זוהר מסנוור. שטחי חולות מבהיקים בחמה, בפאת האופק. קרון ערבי, מלא וגדוש תפוחי־זהב, עובר בכביש הראשי; מאחוריו מדביק אותו אוטו צבאי, ועשרות ידי חיילים משתלחות אל עומס הפרי בלוית צחוק־שובבים. סימני הארץ בולטים כאן יותר מאשר בעיר. זאת הארץ! אחרת נשמעת כאן נעירת החמור, זו אנקת הנכאים על לא דבר. גם אורחת הגמלים הארוכה נראית כאן אחרת. הנער הערבי, הרוכב על הגמל הראשון, עורר שוטו על היצור התנ"כי, האציל, המטה דבשתו לסבול, והגמלים כולם שירבבו ראשיהם כלפי מעלה עוד יותר, כלומר: “ובכל זאת אנו ליה ועינינו ליה”.