כי מנגד תראה את הארץ
עבי זהב, גלשים גלשים, בפאת מערב, עם שקיעה. נהדרות השקיעות, אבל לא נופלות מהן גם הזריחות. ובצהרים – חיורון ענוג על פני משטח־הים. מרהיבים הפרחים בערוגותיהם ב“כיכר לונדון”; והנה גם הפרחים הצהובים בדשא, פרחי ילדותנו! סתיו עתה או אביב?
מעטים החיילים הזרים, והצלם הנודד מצלם כאן את הטייסים האחרונים. אחד זקן מתרחץ יחידי בים הצונן, טובל מתחת למים האדירים; ודאי נדמה לו, שאין כים מקלט מפני מלאך־המות. ושמש טבת עדיין כוחה אתה. על כסא־נוח מתפרקדת נערה חטובת־גו ומשתזפת להנאתה בפישוט אברים. מלמעלה, נשען אל המעקה כמאובן, מביט אליה ערבי עיור למחצה או לשני שלישים, מביט בשארית ראייתו, שהיום או מחר, תסתתם אף היא. – בנהם־תאוה לוקקת הסטיכיה את חלקת החוף. ואנית־הקרב מנגד עוד מגבירה את הכיסופים אל זאת הארץ המובטחת והניתנת בקושי; אל זאת הארץ הקבועה במזל “מנגד” מימי קדם קדמתה. מנגד – –