כבר נטה היום. הרקיע מעונן קצת. רק שנים־שלושה מבקרים הם התועים מכלוב אל כלוב. השבילים מטואטאים ומרובצים. רוח חגיגית. במזל המדינה שרוי גן־החיות אף הוּא.
גבוהות־גבוהות שתי הג’ירפות ועיניהן מלאות תמימות עליונה ויופי אלוהי. האחת הפשילה ראשה כלפי מעלה, שירבבה את צוארה הארוך־הארוך, כאומרת להתדפק על שערי השמים, והנה שלחה את לשונה ללחך את נופו של הברוש!
מעדנות טיילות שתיהן אילך ואילך בתוך הקרפף שהוקצה בשבילן, ורושם מופלא הן עושות כשהן נכנסות לצריף הגבוה שלהן. כנסיכות גדולות החוזרות אי־משם לארמונן. גם בנות־היענה שבפינת הגן מרתקות אליהן את ההסתכלות. העופות הללו, ארוכי הצואר והרגלים אף הם, הוד והדר להם, וראשם, שצורת מקבת לו, מעשה ידי אמן הוּא; עיניהם נעצמות לרגעים מלמטה, מתוך הרהורים עמוקים כביכול, והן תמימות ונאצלות כעיני הג’ירפה וכמוהן הן מביטות מעולמות אחרים.
בבדידות מוּחלטת שרוי חזיר־הבר השחור. בגלוּת, בגלוּת! הכעכוע שלו, כעכוע של חזיר פשוט, מזכיר את הזמנים והמקומות ההם. נראה בעליל שלא ניחא לו כאן, באוירה העוינת. לא ניחא. ולא נשאר לו איפוא אלא לעודד את עצמו בזה שהוּא נמצא בתהילים: “יכרסמנה חזיר מיער”… חוסר־דאגה וחדות־חיים, שאין דוגמתה, מפגינים שני הכפירים. משתובבים, מתחבקים ומתגפפים. נאבקים ומפילים זה את זה לסירוגין, מתפרקדים בפישוט אברים ומתענגים על כוח שריריהם. והכל מתוך נהם עצוּר, שופע־אונים. רק הצחוק בלבד חסר להם! הנה ראה האחד ילד קטן מהמין האנושי עובר לפני הסוּגר, ותיכף הוא כורע־רובץ, כחתול האורב לעכבר או לצפור – ומזנק… אבל רק עד מטילי השבכה. “עד פה תבוא ולא תוסיף!”
ואביהם, הוד מלכותו עצמו, מתהלך בד' אמותיו, בכלובו שלו, לא כתמול־שלשום: נציג מדינתנו הוא! בירה בירה וביברה. “בשנברוּן ובגני־החיות של ערי מטרופּולין אחרות מתהלכים בכלוביהם אריות אחרים, נציגי מדינותיהם הם, ואני בכלובי נציג מדינתי אני!..” ארי ישראל