החמניות הורידו ראשיהן המשחירים. גן־הפרי של השכן מיקיטא נתרוקן אף הוא, ורק בדשא הרטוב עוד אפשר היה למצוא אגסים נושרים, מרוּכרכים, מבוקעים.
בקוצר־רוח ציפיתי לאחי הגדול משה, שצריך היה לבוא היום או מחר לימי החגים מהכפר, בו, בבית המוזג היהודי, עסק בהוראה כל “זמן” הקיץ. לשמחתי לא היה גבול משראיתיו בעד החלון הולך ובא.
את הנושא העיקרי של שיחותינו היוו הספרים שקראנו בעת האחרונה. עכשיו, ערב ראש־השנה, דיברנו הרבה גם על “בעלי־התפילה” והחזנים השונים, באשר שנינו, אני כבן י“ז והוא כבן כ”ג, אדוקים היינו בנגינת פיוטי ה“מוסף”. יש שהלכנו בשעות התפילה מבית־כנסת לבית־כנסת, כדי למצוא חזן שקולו ערב ביותר. וכאשר מצאנוהו, הקשבנו שנינו בדחילו, בכלוֹת הנפש, ופעם, זכורני, תוך כדי שמיעת הנגינה, אמרתי לאחי:
– דוקא עכשיו אני נזכר במקומות היפים שבסיפורי מוֹפּסן…
והאכסטזה הגיעה לשׂיאה בליל “כל נדרי”. “יעלה תחנוננו”, “הס קטיגור”, “כי הנה כהגה ביד המַלח”…
בינתים חרד הלב על ביתנו, שנתרוקן עכשיו מאנשיו ונר דולק בו: נר סטיאַריני גדול, תחוב בחרס הנשבר (אותו שב“אדם יסודו מעפר”), העומד על השולחן מלא חול. מי יודע – אולי נפל הנר?..
– נלכה ונראה!
ואנו הולכים שנינו בסימטה השקטה, לאורך הבתים, שהנערות בהם הן עכשיו לבדן… אנו מגיעים עד ביתנו ומביטים פנימה בעד החלון: הנר עומד והכל על מכונו. הדלת נעולה כהלכה והמנעול החדש מבהיק באור הירח.