דירתנו החדשה בקצה העיר הרחיבה את דעתי במרחב רב־החופש לנוכח השדות והפרדסים. ישר ממולנו עומד בית קטן בתוך גינת־ירק, ונערה רכה בשנים במכנסי־חאקי, חטובת אברים, עוסקת שם בחצר מבוקר ועד ערב (מעל הגזוזטרה שלנו אני רואה זאת), תולה כבסים, חובטת מזרנים, מצחצחת את החלונות, ויש שהיא מניפה גם את הטוּריה בכוח על רגבי הגינה הקטנה.
– יורם! – היא גוערת תכופות באחיה הקטן, נער כבן שמונה. – יורם, מה אתה עושה?!
הרי זה בית מאותם בתי האיכרים האידיליים, שהציירים מאז ומעולם אוהבים לקבעם בתמונות־נוף מסוימות. ומהיכן כל הכוח המושך לבתים אלה ולחלונותיהם, אם לא מהנערות הכפריות הרעננות הללו, המסתופפות בצל קורתם.
עמוקות־עמוקות נשמתי את אויר הפרבר הטוב, האביבי, כמי שעומד על סף תקופה חדשה בחייו, תקופה הרת אושר, בשעה שיצאתי בפעם הראשונה לטייל בסביבה ועברתי בסמוך לחצר הבית הזה. בתחתית הגדר בחוץ ישב יורם והשתעה בצחוק עם נערה זרה. לאחר שזו הלכה, שאלתיו:
– מי הנערה הזאת, יורם?
– חברה של אחותי – ענה הצבר הקטן דרך עזות.
– מה שמה?
– אביבה.
– ומה שם אחותך?..
על שאלה זו לא ענה.