מעדות המזרח הירושלמיות מוצאה. בין חמישים לששים (גם בגיל זה ישנן “אביבות”!). מה מספר שנותיה בדיוק אינה יודעת בעצמה. שתי צמות מדולדלות. יחפה. חיוּת רבה בעיניה ובחיתוך דיבוּרה. את מחיתה היא מוצאת כעוזרת בבתים שונים.
בבוֹאה: “מה שלומכם?” ותיכף היא יוצאת אל הגזוזטרה ומתחילה בחיבוּט המזרנים והשטיחים. את עבודתה הקשה בניקוי ובכיבוס היא עושה ללא התאמצות יתירה, וניכר שתוכל להמשיך בכך עד זיקנה מוּפלגת. כטבע הסבלים הזקנים, ששוּב אינם מרגישים בסבלותיהם.
בצריף רעוּע, בין יפו לתל־אביב, היא יושבת, ובימי ההפגזות וההפצצות סיפרה על כל האימים והזוועות שעברו עליה אמש. אבל לבה לא נפל. תופסת היא את גודל הימים ומתימרת בו. אזעקה כי נשמעה פתאום, ירדה למקלט אחרונה, ירדה לאט, וכאן לא התערבה בשיחות הנשים הפטפטניות, אלא ישבה לה באחת הפינות, בדֵלה ומכונסת בתוך עצמה.
בבתים, אצל נותני עבודתה, יש כל מיני דאגות וצרות, והיא, עוזרת קשישה זו, מביאה עמה תמיד הרגעה ועידוּד, ואפילו בעניני “פכים קטנים”. הנה משׂיחה בעלת־הבית לפניה את צערה על ספל־חרסינה נאה, שנפל מידה היום ונשבר.
ארבע־עשרה שנה היה לי הספל הזה, ואני כל כך אהבתיו. רק ממנו, מספל זה, שתיתי תמיד. מספל אחר איני טועמת בקפה שוּם טעם. ארבע־עשרה שנה – והנה היום נפל מידי ונשבר!
– בא הזמן… – מנחמת אביבה פילוסופית.
הרי זו סבתא ישראלית מהמין המשובח, העתיק. ועל כן, כשזו אינה באה לפעמים ביום הקבוע, אומרת האשה בצער:
– אביבה לא באה היום. ודאי עוד לא שבה מירושלים. כי בכל יום ששי היא נוסעת אל בנותיה הנשואות, היושבות בעיר־הקודש, בה נולדה וגדלה, ובה, לפי דבריה, היא מכירה כל אבן ואבן. אחרי סילוּק הערבים חזרה מלאה התלהבות וסיפרה הרבה על טיוליה עם בנותיה וחתניה בעיר ובסביבה.
הכל שם עכשיו שלנו. אנו לבדנו. אין ערבים, אין. היינו בעין־כרם, ושם שתיתי מים קרים, מתוקים, ישר מן ההר. יופי!!