החמניות בגינות השוממות מסביב הורידו ראשיהן המשחירים. אחרונים בלטו קלחי הכרוב. גן־הפרי של השכן טרישקוֹ נתרוקן אף הוא, ורק בדשא הרטוב, מסביב לעץ־האגס הגבוה, עוד אפשר היה למצוא אגסים מרוכרכים, מבוקעים.
ובערבים כבר התחילה ה“התכוננות” של ליפּא הבלן, שלמרות הקול הגרוע אשר לו, נתמחה כבעל־תפילה למוּסף. עם שני “משוררים”־עוזרים התכונן, והם: בנו ירוחם, בחור כבן עשרים, פגוּם־קול כאביו, ואני הקטן, נער כבן שלוש־עשרה.
כן, קול גרוע היה לו לליפא זה; בכל זאת קילסוהו הנשים לאמור: “ער דאוונט מיט הארץ”, מפני שהיה מרבה בבכיה. ברם, נדמה היה, שרק על שאין לו קול הוא בוכה.
לעומת זה היה עשיר בניגונים ובנעימות. פיוט פיוט וניגונו. נעימה מתוקה, מופלאה, זכורני, היתה לו לפיוט “חלילה לך אלוהי המשפט וכו' ואם כאדם עברו ברית”… אבל הקול, הקול!
והנה הגיעו “הימים הנוראים” עצמם. המקום, שלשם הוזמן ליפא לעבור לפני התיבה, בית פרטי היה, ששּימש בית־תפילה זמני, באחת השכונות הרחוקות שמעבר לדניפּר, פרבר זר, שמעולם לא דרכה רגלי בו ואת אנשיו לא הכרתי. בהגיע שעתנו, ניגשנו אל העמוד, ליפא באמצע, בנו ירוחם מימינו ואני משמאלו.
– “הנני”…
החרינו־החזקנו אחריו בהתאם למאוּלף. בתחילה הרגשתי מעין אימת הציבוּר, אבל אחר כך “כיון דדש– דש”.
שוררתי בחשק, בהתלהבות, בדבקוּת. סייעה לכך גם סיבה צדדית, והיא: בת בעלת־הבית, נערה שחרחורת כבת שבע־עשרה, ריפרפה תכופות בין המתפללים; ביופי חדש שברובע מגורינו לא ראיתי דוגמתו, פעלה עלי כעין התגלוּת…
–…זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה…" – השתפכתי בכלוֹת־הנפש, ותוך כדי כך היה קשה לי לשמוע כיצד המשורר־העוזר השני, ירוחם, מטעים מלים נעלות אלה הטעמה פגומה, הדיוטית, באשר לא ידע את פירושן.
חלף תשרי, רב החגים, ואחריו הגיעו ימי החול האפורים, הסתיו, החורף, אבל דמות הנערה ליוותני כצל. עד שיום אחד הממתני הידיעה שהיא עומדת להינשא ל…ירוחם!
דבר היותו משורר־עוזר לאביו באותה שכונה נידחת, דבר של מה בכך לכאורה, והוא הביא לו את האושר הגדול הזה!
היו אלה יסורי הקנאה הראשונים שלי.