כנביא קדמון התהלך האיש ברחובות, פרוע ראש וזקן, בחלוק לבן; נדחק למקומות, שם קהל רב, ניפנף במקלו וצעק. מה? קשה היה להציל משטף הלהג הקולני הזה אף משפט אחד כתיקונו, דבר אי אפשר היה להבין, אבל הטוֹן, ההעויות, היו אלה של מוכיח בשער וצועק חמס. את המטבעות, שהאנשים שילשלו לתוך ידו בינתים, קלט ביוהרה, כעושה בזה חסד לנותן, והוא הגביר את קולו, התיז גצים בעיניו לכאן ולכאן, ונראה היה כמשתרר על ההמונים מסביב ביד חזקה, “כי דיבר כאיש שלטון ולא כסופרים” – ככתוב על ישוּ.
והנה בימים האחרונים יש לראותו ברחוב לבוש חליפה פשוטה, שער ראשו וזקנו עשויים וכו' – כאחד האדם. פתאום, כנראה, נשתפה האיש. אבל איך ירד פלאים! האש, השלטון, דמות הנביא – הכל גז ונעלם, ולעינינו משרך דרכו אדם סובל, מדוכא, מטופל ביסורים ודאגות וצרות. צער בעלי־חיים!