מסיפורי חברי
כאשר הגיעתני השמועה על מות ידידי שם, בארץ הרחוקה, מעבר לאוקינוס, ידידי זה שתפס מקום כה חשוב בעולמי הפנימי, תקפוני הרהורים שיש בהם משום חשבון הנפש.
היה זה אחד מאותם הידידים המושרשים בנפשנו, שבלעדיהם אין חיינו חיים מלאים. אור פניו, חיוכו, הוקרתו־אהבתו אותי – כמה זקוק הייתי לכל אלה בימים הראשונים ההם! מזיגה מופלאה של תבונה ורגש היתה בו. גם מחלת לבו החמורה, שהיתה ידועה רק למעטים, הוסיפה לו אצילות מיוחדת, בהיותו נראה תמיד כפוסח על שני העולמות… (רופאו אמר לו פעם: “אתה עלול למות מחר, אבל גם לחיות עוד עשרים שנה”). והנה בערב אחד, דוקא ימים אחדים לפני נסיעתו־פרידתו, “נשלחה בינינו רוח רעה”, אם להשתמש בלשון הכתוב, מעשה שטן ממש, ושנינו החלפנו מלים בוטות. ברגע ריתחה זה אמרתי לו כנראה משהו שהכאיב לו ביותר (פי הכשילני!). שכן יצא מגדרו והטיח: “אם אמוּת הלילה – אתה הוא רוצחי!…”
בבוקר השכם למחרתו, אחרי ליל־סיוטים, אצתי לבית־הקפה הקבוע שלו ונפשי חיתה משראיתיו בעד החלון יושב במקומו – חיור קצת… אמנם, השלמנו, ומכתביו ממרחקים היו די לבביים (בהם הודיעני על נישואיו ואחר כך בהתלהבות על “בנו הנפלא”). אבל בין השיטין הורגש בכל זאת אבק־נטירה. והנה גם עכשיו, אחרי עשרים שנה, בבוא הבשורה הרעה, אין מצפוני נקי לגמרי. מי יודע?.. האם אין אנו עלולים לפעמים לא לישון כל הלילה מחמת מלה, שמישהו התריס כלפינו אפילו לפני שנים הרבה?
הפתעה! לפני כחודש בא לכאן מאותה הארץ הרחוקה – בנו. ראשית דרכו היתה אלי, כאל קרוב ומוֹדע (מתוך סיפורי אביו הכירני). בחור נחמד, הסתכלתי בו והירהרתי: הנה הנן עשרים השנה שהפרידו בינינו… נמשכתי אליו בכל ישותי, שכן ראיתי בו ידיד נעורי משכבר הימים. כל כך דומה היה לאביו, שגם אותו הכרתי לראשונה בהיותו בגיל זה. אותן העינים, אותן התנועות, אותו הקול ואותו חיתוך הדיבור. גל חם של רחשי זכרונות מתוקים הציף את לבי, והרגשתי היתה כאילו שבתי לימי עלומי. עד מהרה התידדנו. תכופות טפחתי דרך חיבה על שכמו, והוא גם הוא נענה לי בעדינות. יום יום נפגשנו. טיילנו יחד ארוכות, כאחוזי שכרון, ולא שׂבענו לספר זה לזה: אני לו מתקופת אביו הראשונה, מימי רווקותו, והוא לי מהתקופה המאוחרת, לרבות ימי אביו האחרונים…
פתאום פּלט בנעימה של מתודה:
יודע אתה, על מצפוני מעיקה אבן כבדה. פעם בערב, בשל ענין של מה בכך, נפלה בינינו החלפת־דברים קשה, והוא אמר לי: “אם אמות הלילה – אתה הוא רוצחי!..”
נכנסתי לתוך דבריו ומיהרתי להרגיעו:
– פליטת פה היתה זאת ולא יותר. הלא בדיוק כך אמר גם לי פעם…
עמוק עמוק הציץ העלם לתוך עיני והשיב:
– אבל… בלילה ההוא – –