הרווק הזקן, הבודד, הגלמוד, נראה היה תמיד בחוץ, כשהוא מתעכב ארוכות על צומת־רחובות, פונה כה וכה, נזהר לנפשו, ומביט בשבע עינים לכאן ולכאן בטרם יעיז לעשות צעד. כי הוא תפס את גודל הסכנה במהומת כלי־הרכב הרבים הללו שאין להם סוף, המתרוצצים אילך ואילך כמטורפים. במיוחד ירא מפני רוכבי־האוֹפנים בערבים, הטסים ללא אור וללא קול, ואשר לא אחת חלפו לצדו אגב חיכוך ממש.
– אני יודע מראש – היה אומר – שבמוקדם או במאוחר ורוכב־אופנים ידרסני!
ואשר יגוֹר בא לו במקצת.
פעם בערב, כאשר חצה לתומו את אחת הסימטאות, חש פתאום את גוו נתון ללחץ חזק מאחוריו, כרע־נפל על הכביש ובו ברגע שמע אנחת־חרדה של נער קטן על אופניו בנפלו עמו אף הוא. חיור וחרד ותוהה הסתכל בו הנער – נער נאה וחביב כל כך – כנפש קרובה לו מאוד, כנכד, והזקן הערירי לא ידע נפשו –
אסון או אושר?