בשלוש הדירות, בקומה השניה, יושבים: הפסנתרן, רווק בא בימים; מימינו – האשה האלמנה, לבנת־השׂער ומרת־הנפש, אשר, באחרוֹ לנגן בערב, היא דופקת לו על כתלו שיחדל, וממולו, דלת מול דלת – האשה הגרמנייה, שזה לא כבר נתאלמנה מבעלה היהודי אף היא.
כוח נשים רענן מקרינה זו האחרונה סביבותיה, בצאתה ובבוֹאה (כבת ארבעים ומעלה), אבל הוא, הקומפוזיטור (כמה משירי הארץ מוּשרים בנגינתו), שוטם אותה. היא מסבירה פניה, מחייכת, אבל ניכר שאין תוכה כברה. זה כעשר שנים היא יושבת עמנו ואינה עמנו! את שתי בנותיה הרכות בשנים “שילחה החוצה”, כלומר, חיזקה את ידיהן לצוד להן שני חיילים אוסטרליים וללכת אחריהם, כתום המלחמה, אל ארצם. בתקוה שסוף־סוף תקחנה בנותיה אלה גם אותה אליהן, היא סובלת לפי שעה את בדידותה כאן באורך־רוח.
את מעוֹנה המפואר אין היא עוזבת כמעט; מזירה עצמה מבתי־קפה, מקולנוע וכו', כחוסכת את התענגותה בשביל החיים החדשים, השמורים לה שם. פעמיים ביום היא יורדת בכסוּת־בית אל תיבת־הדואר וחוזרת ועולה במדרגות לאט, שקועה כולה בקריאת המכתבים מאוסטרליה.
ולא ניחא לו למוסיקאי שעה שהוא תופס את עצמו ב“חולשתו”. בכל ישותו הוא עוֹין את האשה הזאת, ואף על פי כן הוא נוהה בחשאי אחרי קולה הצלוּל, הנגיני. בימי האזעקות היה נעים לו להזדמן עמה במקלט האפלולי; ועתים היא גונבת את לבו בשירוּת־מה, כגון בזה שהיא מצלצלת ומוסרת לו את המפתח שהשאירוֹ נעוץ בתיבת־הדואר למטה, וכדומה.
גם יש שהיא מעכבתוֹ על המדרגות ומספרת לו ממה שבנותיה כותבות לה. בימים הראשונים הודיעו אלה על חייהן גדולות ונצורות; ברם, עכשיו יש להכיר בין השיטין שהדברים יגעים שם, והסיכוּיים לנסיעתה נעשו קלושים ביותר. והימים חולפים בינתים ונותנים בה אותותיהם. קומתה שחה והילוּכה כבד.
רק עמו בלבד היא באה במגע קל מפּקידה לפקידה, ואילו משאר הדיירים היא מסתייגת מאוד ונזהרת לנפשה, שלא לבוא עם הנשים לידי התנגשות כלשהי. אינה מגיבה אם מי מהן תופסת את חדר־הכביסה שלא לפי התור; אינה מתרעמת על חיבוט השטיחים ממעל לראשה, וכיוצא באלה. כולה ותרנוּת והבלגה, כמי שנמצא ב“גלות”. מה לעשות?!
והנה קרה מקרה ופיה הכשילה. נער־הקרח העלה, כמשפטו יום יום, את שלושת ה“בלוקים” והטילם בין שלושת הדיירים, שעמדו בפתחיהם. פתאום הוכיחה את שכנתה לבנת־השער:
– אַת נוטלת לך תמיד את ה“בלוק” הגדול ביותר!
האלמנה מרת־הנפש, ששנאה כבושה בלבה אל שכנתה זו עוד מהיום הראשון לשבתה פה, השיבה לה קשות, נתרתחה יותר ויותר, עד שהטיחה בפניה:
– עוד תוכלי לשמוע מפי מלים אחרות!..
הגרמניה התחלחלה, התמוטטה, וכנרדפת על צואר “פלשה” למעון־המוסיקאי הפתוח, צנחה לתוך כורסה וגעתה בבכיה.
נבוך ואובד־עצות – דמעות מעבירות אותו על דעתו – טרח הפסנתרן לשדל ולהרגיע את האשה, אשר נמצאה פתאום בצל קורתו, דיבר על לבה וגם העביר אצבעותיו על קדקדה, שכבר התחיל מאפיר, העביר דרך רפרוף – הלא אומנותו בכך! – נוגע ואינו נוגע.