לוגו
בית־הבראה לחיילים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

בית־הבראה לחיילים. ליד קיבוץ. אחרי ישיבה ארוכה ורצופה בעיר הנך סוקר שוב את הנוף הכפרי, המוּכר, המלנכולי קצת; גבעה עגולה, בודדה, באופק, בולטת מתוך שממת השדות מסביב, מכוסה אניצי־שיחים…

בערב האדימה שריפה רחוקה את שולי הרקיע, ואיש לא ידע היכן היא בדיוק ומה טיבה. הגונג קורא לפת־ערבית. חיילים וחיילות עוּלי ימים, עם תחבושות, יושבים צפופים משני עברי השולחנות הארוכים והערוכים ואוכלים את השמנת, את העגבניות וכו' – בתיאבון, בצהלה. אחר כך הם עוברים אל חדר־הקריאה הגדול ושם הם מלהגים, שרים, מצפצפים, משחקים ב“דאמות” או בשחמט ומתרפקים על הרדיו ונגינותיו.

תשומת־לב מיוחדת מושך אליו החייל־הנער היפה, הגבוה, התמיר, שחסרה לו ידו האחת עד עצם הכתף, ודוקא היד הימנית, שהתלוצץ, השתובב והתקיף תכופות, דרך צחוק, את החיילת חבושת־הרגל, שהתגוננה בכל כוחותיה. לא ידע מנוחה. הנה התישב על כסא, וזה התמוטט תחתיו מכובד המשא, נשבר – וכמה צחק העלם, כמה צחק!

ורק בבוקר למחרתו ראיתיו יושב בפינה בשקט וקורא את העתון הפרוש לפניו על הדלפק, כשידו חובקת את סנטרו. ראיתי: יותר משהיד ריחמה את הסנטר, ריחם הסנטר את היד, את האחת.