כשאני שומע את החזנות המהלכת ברחובות ב“ימים נוראים” אלה, בין זו של תקליטי הרדיו ובין זו של בתי־הכנסת – אני חש אי־סיפוק וגם כעין פגיעה בקודש־הקדשים שלי. שכן אין להשוות כלל את כל הקולות עם קולו של ה“בעל תפילה”, אשר לימי ילדותי, קוּליֶה (יעקב) דבוֹרקין. זה היה קול!..
“הנני”… שלו חד־פעמי היה. “ותגער בשטן לבל ישטינני”… ונפלאותיו בליל “כל נדרי”!.. “הס קטיגור וקח סניגור מקומו”… ואותם הפיוטים המופלאים למחרתו: “מגלוּמי גוּש, מגרי גיא, מדלוּלי פועל, מדלי מעשׂ” וכו', ניגוניו ונעימותיו והטעמתו רובצים בקרקע נשמתי עד היום, ולזכרם נשמעת החזנות החדשה פגומה, תפלה, חסרת־טעם.
כל השנה, זכורני, חיכיתי לו בקוצר רוח. להתפעלותי לא היה גבול. ורק בהגיע שעת “נעילה” נצטערתי, בשמעי את קולו הנפלא מצטרד והולך. סבלתי מאוד. דוקא את נעימוֹת ה“נעילה” היפות והענוגות כל כך מוכרח היה לשיר בקול צרוד. לשוא התחנן: “פתח לנו שער בעת נעילת שער” – הקול לא שב לאיתנו!