– דליה בבית?
– לא!..
כך, וגם בטכסיסים אחרים, הרחיק את הבחורים אחד אחד, שהתלבטו בפתח. היתה זו היאבקות עקשנית עם הצעירים השונים, שהיו להוטים אחרי בתו היחידה, השחרחורת, הרכה בשנים. כי מחובתו היה להשגיח עליה השגחה כפולה, גם במקום האשה־האם, שמתה עליהם לפני שנים מספר.
והיא, דליה, רטנה, התלוננה, בכתה. כי הנה האושר מתדפק על דלתה, ואביה זה, האוהב אותה כל כך, דוקא הוא עומד לה כאן לשטן.
– הלא גם אתה היית פעם צעיר!.. – הטיחה בפניו הקטנה.
– עוד תספיקי. את צריכה ללמוד!..
הואיל ונדמה היה לו שאין כמוה, לא מצא בכל הבחורים הללו אף אחד ראוי לה. ואולי גם קנאה היתה כאן, זו המיוחדת במינה, קנאת האב.
עד שהחיים עשו את שלהם והיא נשאה למי שנישאה, והשלום בינה ובין אביה, אשר נכנע סוף סוף ועל כרחו ענה אמן, שב לקדמוּתו. עכשיו התגברה אהבתה אליו, הוסיפה והלכה והגיעה לשיאה כנטות יומו.
שלשתם טיילו בחוץ, טיילו מעדנוֹת וגם יש אשר ישבו יחד בתיאטרון או בקולנוע, ודליה חשה אז את אהבת הבעל מזה ואת אהבת האב מזה. ועל זאת הלא חלמה כל הימים!
נתגלגלו הדברים ועם שלישיה זו נתלוותה אחות־הבעל, חוה, נערת־משרד עליזה ונאה, הרוֹדה בטלפון ובמכונת־הכתיבה – והאב הבא בימים עולמו נהפך עליו…
כבר הם יושבים בקולנוע ארבעתם, הוא בין שתי הנשים, ושיכור מקירבת חוה ומחסד נעוריה – מימין, ראה תוך כך את העננה השוכנת על בתו – משמאל. אין טוב שאין בו קוץ!ובאחד הימים הבאים שאל את דליה (בהיותו חושד בה שידה באמצע):
– מדוע חדלה חוה לבוא?
– היא עכשיו עסוקה מאוד.
והוא התחיל חוקר ודורש בדבר, תחילה בהברה רפה, כמתבייש קצת, אבל לאט לאט התאושש וביקש:
– תני לי את מספר הטלפון שלה!
– לא אתן… – השיבה בחיוך, אבל ברצינות.
– מה יש?
– לא כדאי…
– מדוע?
– כך…
– תני, תני… הלא גם אַת היית פעם צעירה!.. צחק ורגז גם יחד.
כי הנה האושר רובץ לפתח, ואולי האושר האחרון – ובתו זו, שאוהבת אותו כל כך, דוקא היא עומדת לו כאן לשטן.