ערב ערב, בפרבר, אני רואה אותה, את הזקנה, עטופה בסוּדרה, לפני שער ביתה; או שהיא יושבת על מעקה החומה. או שהיא מתהלכת אט על המדרכה, הלוך ושוב, הלוך ושוב.
פרצוף־אדמה, פרצוף־חורבה. ודאי בת שמונים ומעלה. ורק עיניה עודן חיוניות מאוד, אותן היא נועצת בך בחשכת הערב. בסקרנות משונה היא מסתכלת בכל עובר ושב; מסתכלת בנחת, בהנאה, בתענוג.
אין היא רוצה יותר. רק לנשום ולראות, רק לנשום ולראות. ולא יותר.
והנה אמש, בשבתה על מקומה ובהביטה דוּמם לתוך חללו של עולם, היו פניה שטופים בנוֹגה הירח. היא קרנה ממש… בני־הנעורים חלפו על ידה בלהג, בצהלה; זוגות־אהבים תוך כדי חיבוקים ונשיקות – אבל איש מהם לא היה מאושר כמוה.
כאילו זה עתה הוציאוּה מתוך קברה.