I    🔗

הפרופיסור למוסיקה משה ריין לא היה עיור מלידה, כפי שסברוּ רבים, אלא נסתמא בשנת התשע לחייו. כמה מחבריו, שנתחנכו עמו יחד בבית־החינוך לעיורים שבוינה ושלא ראו שמש מימיהם, קינאו בו, ואחד מהם התעקש פעם אחת והפציר בו, שיבאר לו, מה זה אדוֹם.

– אדום – טרח ריין להסביר – צייר בדמיונך אש.

– אש, אש, – לא נתקררה דעתו של הלה – ומה זה לבן?

– לבן? לבן – צייר בדמיונך איש חף מפשע, איש בר־לבב.

– איני מבין – תמה הסוּמא מלידה – וכי אי־אפשר שיהא אדם גנב, גזלן, ויחד עם זה לבן־בּשׂר כשלג?

תמיהה תמימה זו העירה אז אצל ריין את צחוקו הטוב, התינוקי, שמתלבט כמין פרפר עיור בשפמו המגוּדל והנאה. נסתתמו טענותיו. אוּלם כי יש איזה יחס דק בין לוֹבן־הבשׂר וטוֹהר־הלב, על זה רמזה קצת הזדווגוּתם של שני אלה בו, במשה ריין עצמו.

הוא ליבב בתמימוּתו, בהתגלוּת־לבו וברשמי־פניו המדוּיקים והיפים, שאת לבנוניתם הבליטו המשקפיים השחורים. שפע־שׂכל נשב ממצחו הזך והרחב, שעיגול קטן היה חרות במרכזו. באיזו תמימות ילדוּתית היה מספר לפעמים על אהבתו הראשונה, שנתרקמה באותו בית־החינוך בינו וּבין עלמה עיורת כמותו.

–… אני הייתי כבר בן שבע־עשרה, ועדיין לא היה לי שוּם מוּשג מכלום. אהבתי רק לשבת אצלה, לספר עמה, לשמוע את קולה. היא היתה גדולה ממני, ותמיד נלחצה אלי, חתרה לשבת על ברכי – לא הבינותי, מה היא רוצה ממני!

וכששאלוהו, מפני־מה לא נשא אותה, השיב:

– אני הפסקתי את היחס באמצע, שהרי הבינותי, כי אין זו בשבילי. כיצד יכולה אשה כזו לנהל את משק־הבית, כיצד יכולה היא לגדל את הילדים?! לא, שני עיורים אינם זוג!

ואת זיווּגו הנכון מצא לבסוף, כששב מוינה, פרופיסור למוסיקה, אל עיירתו הקטנה.

–… היא היתה הנערה האינטליגנטית היחידה בעיירה זו. הייתי יוצא ונכנס בבית־הוריה. התחלתי ללמדה לפרוֹט על הפסנתר. איחרתי שם לשבת לילה־לילה, ופעם בפעם היתה היא מוליכתני אחר־כך לביתי. פעם אחת בליל־שבת, כשהוריה כבר ישנו את שנתם ואנוּ יצאנוּ מביתה, הכרתי תיכף, שאין היא מוליכה אותי בדרך הנכונה, אלא באיזו מגמה חדשה. “לאן את מובילה אותי, רֶגינטיוּ?!” – והיא: “אין דבר! נלך לטייל קצת. הלילה יפה כל־כך!” והיא הובילתני אל “הדרך הלבוֹבית”, ושם ישבנו על הדשא ליד הקמה. היא סיפרה על יפי־הלילה, הירח, השדות, ואני התחלתי לשיר שיר־אהבה, והיא – לבכות… בעוד ימים אחדים, כשקרבתי אל ביתה, שמעתי מאחורי הדלת את אביה צועק וּבועט בקרקע: “היה לא תהיה! בינך ובין העיור מוּכרח להיות סוף! לו לא אעשה כלום, אבל אַת זכרי, שבו־ביום שתהיה חוּפּתך, תהא גם הלויתך!”

אלא שסוף־סוף ניצח הוא. כי אהבתהו באמת. היא ערגה אל אצילוּתו, שלא ראתה דוגמתה בכל העיירה האפלה, אל שכלו הבהיר, אל כפות־ידיו הלבנות, היפות והענוגות. גם מעין שאיפה אִמהית היתה לה להגן על נפש טהורה זו הזקוּקה לחסוּת. מיד אחר החתונה התישבו בכרך הקרוב והיו מאושרים.

טיילו שניהם שלוּבי־זרוֹע, והיא סחה לו בחיתוּך־דיבוּרה המלבב כל מה שעיניה ראו: הרי גן, הרי פרחים, הרי ענן, הרי שלג… והוּא, בעד המשקפיים השחורים, שכיסו על חרבות־עיניו, ראה לא את עולמה שלה, העולם האפור, הרגיל, אלא את עולמו שלו, כפי שזה נתרשם בילדוּתו הראשונה, אותו העולם הרענן ובהיר־הגוָנים. בקיץ ראה את הירק העשיר והדשן, את האש והזהב בשדמות תחת הרקיע הוָרוֹד, ובחורף – את הכפוֹר הצח והענוֹג, שאותו רואים אך הילדים.

בערבים ביקרו באופירה. היא סחה לו בלחישה את טיבו של המִשְׂחָק, והוא הסביר לה את זה של המוסיקה. אגב העיר, שזו מקולקלת לגמרי, משום שכלי־הנגינה העלו חלודה. לרגעים היו מתעוותים רשמי־פניו בעוית־הצער: איזו שגיאה דקה מן הדקה נפלטה מן התזמורת.

– לַמנגן בעוגב צריך לקצץ את רגליו! – התמרמר.

אחרי התיאטרון היו סרים לבית־קפה. הוא שתה “מֶלַנג” והיא – שוֹקוֹלדה. אחר כך היה מוציא את הקאמרטוֹן מתוך כיס חזייתוֹ ומקיש בו על גבי שולחן־השיש:

– לשלם!

 

II    🔗

– אילוּ היו עיניו רואות, כי אז עמדה לו אמנוּתו להרבות כחול זהב, אוּלם עכשיו…

כך היה נד לו תלמיד־הקונסרוַטוֹריוֹן לֵיוֹנֶק, עלם בּלוֹנדי יפה־עינים, מי שהיה יוצא ונכנס בביתו, “כדי ליצוק מים על ידיו” ולהשתכלל במקצועו שלו ושהיה מתפעל מ“גאוניותו” ומכוחו הקוֹמפּוֹזיטוֹרי של רבו הסוּמא.

“אוּלם עכשיו”… מוכרח היה הפרופיסור להתפרנס רק משיעורי־מוסיקה, לחיות בדוחק ולדור בדירה דלה, שדלתה אינה ננעלת מאליה ושהיא נפתחת לרגעים בידי הנשים השכנות הטרדניות, שנכנסות לרגעים בלי דפיקה מראש. החלונות היו פונים אל החצר, ומשם הגיעוּ תכופות ניגוּני תיבות־הזמרה, שהפריעוּ את בדיקת האַקוֹרדים בשעת השיעורים.

– מאֵלוּ אי־אפשר להיפטר עולמית! – התמרמר הפרופיסור – כל היום! אחת אחרי אחת, אחת אחרי אחת!

שעה של קורת־רוח הגיעה אך לפנות־ערב. אז התלקטה כאן החבורה הקטנה של ידידי הפרופיסור ומעריציו. ביניהם היו צעירים הוֹזים וגם משוררים מתחילים. הפצירוּ בסומא, שינגן להם קטעי־מוסיקה שונים, איש־איש את הקטע החביב עליו ביותר. והפרופיסור טוב־הלב אינו מסרב הרבה. צירופי־הקולות הענוגים מעבירים לפניהם את אהובותיהם, הבלונדיניות העליזות והמתעתעות. אך הנה עוברת את החדר באלכסון רֶגינה, הברוּניטה היפה, עם עיניה היהירות והעמוּקות מתחת לגבותיהן המתלכדות יחד על גבי שורש החוטם – ומטשטשת אותן…

אחר נעילת הפסנתר מספר הפרופיסור הרבה אנקדוֹטוֹת מעניינות מחייו בוינה, מבית־החינוך לעיורים אשר שם, עם מוריו ה“מטורפים למחצה”. כדרכו הוא מדבר בקול רם ביותר, כחושש שאין דבריו נשמעים, ונופל לפתע לתוך האֶכּסטאזה המשונה שלו, מחכּך כפות־ידיו זו בזו מתחת לשוּלחן ומתפרץ בצחוקו התמים, התינוקי. מתוך הרחבת־הדעת הוא מתעשת פתאום:

– נוּ, רגינטיוּ, אוּלי עת כבר להדליק את המנורה?!

– המנורה דולקת כבר! – מגלה את אזניו בלחישה אחד מן האורחים.

– אַ־אה, דולקת… – הוא בא במבוכה גלוּיה, כובש פניו בקרקע וממשמש ללא צורך בשוּלי מעילו.

ואך בלילה על משכבו, כשחציו חולם וחציו ער, מנצנצים לפעמים אורות־זכרונות מטוּשטשים מתוך האפלה הסתומה והנצחית. פּעם אחת חזה ערבת־שלג שטופת־ירח, עם גדר־זמוֹרוֹת שחורה, מעוקמת ופרוּצה, שבצלה התהלך זאב… כעין רוח חלף בעולם־הקולות שלו, והוּא התחיל לשיר מאליו ולרשום את ה“מליזמות”, תוך כדי נצנוצן, בכתב העיורים.

– וכי אינך ישן, משה? – שאלה רגינה מתוך מיטתה.

– דבר־מה עלה על דעתי עכשיו.

פירוּשו של “דבר־מה” זה ידוע לה, והיא תמהה:

– ברגע זה?!

והתהפכה אל צדה השני.

ולמחר בבוקר, כשהפרופיסור אך ניסה לנגן את הקומפוזיציה החדשה, שנולדה אצלו בּן־לילה, על פסנתרו הגדול והקודר, ואגב כך גם להשמיעה באזני רגינה ולניוֹנק – מיד נשמעה מנגינה של תיבת־זמרה לא מן החצר, כרגיל, אלא מתוך המסדרון, ממש מאחורי הדלת. הפּרופיסור ידע, כי זהו הקבּצן העיור הזקן, בעל המשקפיים השחורים כמשקפיו שלו, עם תיבת־הזמרה הקטנה, התלוּיה לו על חזהוּ ברצוּעה מוּפשלת לאחורי ערפּו, נתמלא כעס־אמן בשעה שמפריעים אותו ברגעי־יצירתו, קם ממושבו, ניגש אל הדלת – ונעל.

נעילת הדלת מבפנים השרתה בחללו של החדר הצר, עם פרחי־העציצים הדלים על אדני־החלונות, שידי רגינה טיפלו בהם, איזו אינטימיות משוּנה, שליפפה לפתע את שלוש הנפשות השרוּיות בתוכו. מתוך הרעש, הסיאוב והחולין שמסביב כאילוּ נמלטוּ שלושתם אל אי בודד, קטן ויפה. מאחורי הדלת ניגנה תיבת־הזמרה איזה רוֹמַנס מתוק, זר ומדמיע עינים, וכמו מתוך ערפל חם קלט ליוֹנק מבט חדש של רגינה – לא־יהיר, לח ותוֹהה.

הרוֹמַנס נפסק, נשמעה דפיקה בדלת מבחוץ, ואחריה פסיעות מתרחקות, פסיעות של יאוש. המנגן העיור הלז הלך לו.

– כך צריך! – הצדיק עליו הפרופיסור את הדין – אם ימצא את הדלת נעוּלה פעם ושתים, לא יוסף לבוא!

ליוֹנק העיר:

– אבל הרוֹמַנס היה יפה.

– כן! – הסכימה רגינה.

 

III    🔗

מלבד ההוראה לתלמידים, שהיוּ באים לביתו, עוסק היה הפרופיסור ריין מפקידה לפקידה עוד במקצוע אחד, שבזכות שמיעתו הדקה מן הדקה היה הוא כאן אחד המומחים המועטים לכך: היה מכוון פסנתרים. עתים בבוקר אפשר היה למצוא אותו עומד בקרן־זוית של טרקלין־לילה ארוך ורב־תאים ומטפל בפסנתר הפתוח והמפוֹרק לפניו אברים אברים. קרביו של כל־הנגינה הזכירו בצורתם מין מכונת־אריגה, ונדמה שעכשיו אפשר להציץ לתוך סוד־קולותיו. במבוֹך זה, שאפילוּ חד־העינים לא היה מוצא בו את ידיו ואת רגליו, מישמש הסוּמא בבטיחות יתירה, בדק כל חוּליה גנוזה, הפריד והרכיב. לפעמים היה נוטל מתיבת־מכשיריו את הקורנס השחור שלו, מתכופף אל מתחת לפסנתר ומקיש ומהדק שם דבר־מה. ואז נכמרוּ עליו מעין רחמים משונים, רחמים על זה האדם הצנוע, אסיר־החושך, הטורח בשביל חיי־ההוללות שטופי־האור, המתחילים כאן, בתוך חדרים אלו, עם בוא הלילה. מחיק פסנתר זה מתמלטים אז וַלסים תאוותניים; הנערות המתוּקות, הוינאיות, עם עיניהן המחייכות, הרטובות מ“שמפּניה”, מרחפות אילך ואילך, ואגב נפנוּף־שמלותיהן הן מַשיבות קורטוב של אויר־נשימה כלפי ה“אורחים” העייפים, הלוּמי היינות ושעות־הלילה המאוחרות, הנושמים כל עוד רוח בם ומרגישים, איך השׂיבה נזרקת בקדקדיהם תחת עששיות־החשמל.

– טורח אתה, אדוני הפרופיסור! – נכנס עמו בשיחה אחד המסתכלים.

– כשיש אשה וילד, על כרחך אתה טורח! – משיב הפרופיסור בקול רם ביותר, כדרכו.

ורגינה מטפלת אז בליוֹלה שלה בת שבעת הירחים, כחולת־העינים, רוחצתה באמבטי ומשדלתה, כשזו בוכה. היא לבושה “שלאפרוֹק”, פניה רזים וחיורים, עיניה אינן עוד שחורות ויהירות כמו קודם, ומבשׂרה נודף אותו הריח הדק, שהוּא מיוּחד לכל אם צעירה ויפה. על הספּה מתגולל ליוֹנק, שביחוסיו עם רגינה כבר הספיק לפלס לו את נתיב־האהבים הראשון, ואורב בעיניו הרעננות וזכּות־הלוֹבן לכל תנוּעה ותנוּעה שלה. רגינה מתחילה נוהמת בחשאי אחת מן המילודיות החביבות עליו ביותר, ומיד, כמו מאליו, מצטרף לקולה גם קולו שלו – תשוּש־כוח, רועד. ליוֹנק קם, נוֹטל את ליוֹלה ומושיבהּ על ברכיו, ודוקא אז אוהבת רגינה לפשטה ערומה, כדי להטילה אחר כך באמבטי. הלה נושק את הגוף הערום, הפּעוּט והחם, ואגב כך גם את ידי האם הממשמשות בו.

הדלת נפתחת לרגעים, בלי דפיקה מראש, ואחת השכנות נכנסת וּמבקשת איזה כלי בהשאלה.

– כמה שׂוֹנאת אני אותן, – מתמרמרת רגינה לאחר שזו יוצאת – באו לראות מה עושים כאן!

ופעם אחת, כשהרגיש ברטט משונה שלה, הבין ליוֹנק להשתמש ברגע־הכושר והפציר:

– אני אנעל את הדלת…

היא נעצה בו עינים מתחננות ומילמלה:

– אבל כיצד אפשר? יבוא מישהוּ וימצא את הדלת נעוּלה…

וברגע זה נשמעה אותה תיבת־הזמרה מתוך המסדרון.

– כמו מן השמים! – קפץ ליוֹנק אל הדלת – ונעל.

– מה אתה עושה, מה אתה עושה?! – לחשה רגינה רתת, אימצה את פניו אל שפתיה וינקה בצמא את אור־עיניו. הרחק־הרחק, מעבר לאלפי פרסאות, ניגנה תיבת־הזמרה את הרוֹמַנס המתוק, הזר והמדמיע עינים, אך עוד רגע – ושניהם לא שמעוּ אותו עוד.

 

IV    🔗

והחיים זלפוּ להם בשובה ונחת.

יום־יום אחר הצהרים, לאחר שנתפנה הפרופיסור גם מן השיעורים שבביתו, היה משתעשע בליוֹלה שלו, מעביר על פּניה את אצבעותיו הענוּגות, חַדוֹת־המישוּש, ומנשקה נשיקות משוּנות, נשיקות עיורות. אלא שלקטנה לא היה ניחא בכך: נבעתה מפני המשקפיים הגדולים והשחורים והתפרצה בבכיה־צריחה. אז מיהרה רגינה וקלטה את בתה לתוך זרועותיה הריחניות והמרגיעות.

אחר כך מנגן הפרופיסור את הקומפוזיציה החדשה שלו, שנולדה אצלו בּן־לילה, וכשליוֹנק ורגינה מביעים את התפעלותם היתירה, מתחיל מתלהב אף הוא, מחכך בחטיפה את כפות־ידיו זו בזו מתחת לשולחן וצוחק את צחוקו התינוקי, שמתלבט כמין פרפר עיור בשׂפמוֹ המגודל והנאה; אלא שהצחוק נפסק באמצע, כרגיל, ופניו מתקמטים כהרף־עין בקמטי־קדרוּת.

עתים בנטות־היום יוצאים שלושתם לטייל קצת. רגינה מוליכה את בעלה בשילוב־זרוע וליוֹנק מוביל את ליוֹלה בעגלת־הקש הקטנה שלה. יוצאים הם אל מחוץ לעיר, ששם רואים את האופק באין מפריע. יושבים על מצע־דשא. רגינה באמצע. ליוֹנק נוטל בחשאי את כף־ידה ומהדקה אל שפתיו.

– כמה יפה היא שקיעת־החמה עכשיו! – מעירה רגינה.

הפרופיסור מכוון את משקפיו השחורים כלפי האופק, אך הוא מחטיא את המטרה ומביט לא אל השקיעה, אלא אל היער השחור שבצדה. בדמיונו מדמדמת אחת מאותן השקיעות הנפלאות, שהיה רואה בילדוּתו בעיירתו הקטנה – מבעד לענפי הערבה הבודדה שליד בית האיכר מיקיטא.

אך לפתע הוּא מתקדר, מוציא את שעונו וממשש בו באצבעותיו.

– אולי כבר נלך הביתה, רגינטיוּ! – הוא מבקש.

בבית הם תועים שעה קלה במחשכים. רגינה מסירה את מגבעתה היפה מעל ראשה וּמניחה אותה על גבי המיטה. אחר כך היא מדלקת את המנורה, שמאירה את פניה השחרחרים והמאוּשרים מעל לחוּלצה הלבנה והזכה.

מתכנסים האורחים הקבוּעים. צוֹחקים, מסתובבים, מתפלספים ומתוַכּחים. לרגעים ניגש האחד אל המיטה ובדחילוּ ורחימוּ הוּא מרים את מגבעת־רגינה, הגדולה עכשיו הרבה יותר מבשעה שהיא על הראש.

מתחילים להפציר בפרופיסור, שינגן את קטעי־המוסיקה השונים, איש־איש את החביב לו ביותר. והעיור טוב־הלב אינו מסרב הרבה. מסלק הוא את משקפיו, וחרבות־עיניו מלבינות ומביטות הצדה בשעה שהוא מקיש על המנענעים. צירופי־הקולות הענוגים מזעזעים את פצעי־האהבה, שנשארו מאותן הבלונדיניות הפּזיזות והמתעתעות. אך הנה עוברת את החדר באלכסון רגינה, הברוּניטה היפה עם עיניה העמוקות והעגמומיות מתחת לגבּותיהן המתפּשטוֹת גם על שורש־החוטם – ומרפאת אותם קצת…

אחרי נעילת הפסנתר סחים על עניני מוסיקה שונים, והפּרופיסור מבאר ומסביר בטוֹן שמעל הקתדרה ומזכיר הרבה שמות של קומפוזיטורים מפורסמים. הנה מתגלגלת השיחה על כלי־הנגינה למיניהם – מה עָרֵב ממה. הפרופיסור מדבר בשבחו של הכינור “המותח את האַקוֹרדים עד תוּמם”, ומזכיר גם מה שאמר על כלי־נגינה זה אֶדוּאַרד האנסליק. אחד מן האורחים, אֶמיגרנט רוסי ומשורר־מתחיל, טוען, שהוא, להיפך, שונא את הכינור הצווח תחנונים; אוהב הוא ביותר את ההרמוניקה, שיש בה הרבה מטללי־ערב ומאהבים של נערות־הכפר הרעננות, וכו' וכו'.

וליוֹנק העיר:

– ואני לפעמים אוהב דוקא – יודעים אתם מה? – את תיבת־הזמרה…

והחליף בת־צחוק עם רגינה.