כל מה שהנער אהב את הנערה המתוקה, כן השתמטה זו ממנו, וּבעוד שנערות אחרות חזרוּ אחריו, הנה על זו היתה אהבתו למשא.
כי היופי האמיתי – החליט הנער – אינו סובל את האהבה!
וכאב לבו עשה אותו משורר. בלילה־בלילה, לפני עלותו על משכּבוֹ, כתב שירים, שירי־שירים, שנגינה בלתי־שכיחה רעדה בהם, ומבּינוֹת לשיטיהם הציצה הנערה המתוּקה בעיניה המתעתעוֹת ובחטמה המחוּצף, שנקוּדה כהה מהבהבת בצדו.
אך אלו נשגבוּ מבינת בני־דורו, וברגעיו האחרונים התנחם המשורר בלבו לאמור: “דור יבוא יהא חריף יותר, והוּא יבין לי”, ולא נתקררה דעתו עד שהוסיף להרהר: “וּבנותיו המתוקות, בנות־העתיד, תתלהבנה משירי, והן תאהבנה אותי”…
וּבבת־צחוק של אושר מת המשורר.
ובאמת, מה שלא השיג הדור החולף, השיג הדור החדש. יצירותיו של המשורר כבשוּ את הלבבות, עלמות רגשניות ולא־יפות תלוּ את תמוּנתו ממעל למיטתן, ועל פרשת־רחובות בטבּוּר־הכּרך הוּקמה מצבת־זכרון.
לרגלי מצבת־אבן זו קבעוּ תלמידי הגימנַסיה (אלה ש“הפּרופיסורים” שנאוּ אותם, והנערות אהבום) מקום לפגישות שלהם. בבוקר נאה אחד, בין חורף לאביב, נתעכב כאן, כמשפּטו יום־יום, גימנזיסט שחרחר, עז־העורף וחזק־השוקיים, וחיכה ללילי שלו. את ספרי־לימוּדו החזיק בשתי ידיו על גבי אחוריו, שרק בשפתיו הרעננות קטע־ניגון, שהתנדף ברוח הקל וסקר בגאוָה את התלמידות עוּלות־הימים שעברוּ על פניו אחת־אחת, זוּגות־זוּגות, מופזות בזהרורי־בוקר, עם חבילות־הספרים תחת זרועותיהן; חכליל־השכיבה על לחיין האחת, וּבעיניהן חלומות־הלילה ההרוסים.
ולילי, כניכּר, איחרה לישון היום. הנה כבר עבר זוג האחיות המכוערות, אדוּמות־השיער, שתמיד אחריהן באה היא – ואיננה.
מתוך תרעומת קלה הסב התלמיד את פניו והציץ למעלה, אל פסל־המצבה. קטעי־שלג רבצוּ על קדקוד־המשורר, על כתפיו, על הכרוּב המושיט לו את הנבל.
– לאן אתה מביט?! – ניגשה אליו לילי ברגע זה מאחוריו.
– זו היתה, כביכול, גלגוּלה של אותה הנערה המתוּקה והבלתי־מושׂגה, שהמשורר בשעתו אהב אותה כל כך, ושהיא היתה עילת־שירתוֹ, אַלמוֹתוֹ וּבת־צחוֹקוֹ האחרונה. ממש אותן העינים המתעתעות ואפילוּ אותו החוטם המחוּצף, שנקוּדה כהה היבהבה בצדו.
– לאן אתה מביט?! – משכתהו אחריה – נמהר־נא ללכת מכאן, כי אאחר לבוא אל בית־הספר. הלא בגללו – הטיחה ידה כלפּי מעלה – איחרתי היום לקום. קראתי אמש עד שעה מאוחרת את הפואימה הגדולה שלו “כאב האהבה”, וסוף־סוף מוכרחה הייתי להפסיק באמצע. לא נהירה לי. כמה משעמם הדבר, בוּ־ניוּ!
– מדוּע?
היא בעטה בקרקע, כיודעת, שסוף־סוף היא היא מרכז־הבריאה, וענתה:
– בכלל, עלי להודות, אין אני אוהבת את המשוררים עם ה“פואֶסיה” שלהם. באמת!…
קולה וחיתוּך־דיבּוּרה היו מתוּקים כל כך.