לוגו
הַגּוּף הַגְּאוֹנִי
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

א    🔗

עם עלות השחר הובאה לבית החולים אשה צעירה, שניסתה להתאבד. הכדור נכנס לה תחת הצלע השמאלית השנייה ויצא דרך השיכמה.

– מירה גלאן, מזכירתו של הפרופסור מולדי – הודיעה האחות לרופא – ומיד מיהרה אל הטלפון והודיעה את הדבר ברמיזה לרופא הצעיר ד"ר אוּזוס בסאנטוריון־גאלינוס שבין ההרים.

“איזו טרגדיה, איזו טרגדיה!” – עבר הלחש בכל בית־החולים.

כן. כיעורה של הסטודנטית מירה גלאן היה טראגדיה ידועה בעיר. כשם שידועים היו כשרונותיה, פיקחותה והאינטליגנציות שלה, וכשם שגם מעשה־התאבדותה היה מובן מאליו.

ועוד באותו יום הגיע ד"ר אוזוס באווירון לבית־החולים.


 

ב    🔗

ראש המשטרה אלכס מארין ישב ועיין בהודעות ראש הבולשת, שהסטודנטים מכינים הפגנה פומבית נגד הפרופסור מארטין מולדי. כל העניין לא היה זר לו. אף כי לא הבין אותו על בוריו. העיר הקטנה ליפוריט, שזכתה לפני מאה וחמישים שנה באוניברסיטה, לא התפתחה בד־בבד עם מוסדה זה, אלא נשארה עיירה פרובינציאלית. ובעיירה כזו אין סודות, כידוע. אך הואיל והמשטרה אין לה שליטה על מוסד עליון זה, לא התעניין בו מארין ביותר. סך הכל ידע, שהפרופסור מולדי יש לו איזו תיאוריה משונה על האהבה, שרבים מתלמידיו להוטים אחריה ורבים מהם מתנגדים לה. ושהפרופסור הצעיר ביחס, יש לו כעין גינוני־מנהיג להדביר את העולם – אך תהילה לאל, לא בדרכי הפוליטיקה. אלא, שהנה, הדבר הגיע להפגנה פומבית. וההודעה אומרת, שרודף הוא הפרופסור את מתנגדיו עד חורמה, מכשילם בבחינות, יורד לחייהם גם מחוץ לכותלי האוניברסיטה, מקפח את פרנסתם, וכיוצא באלה. ושמחתו נתמלאה בהתאבדותה של מזכירתו מירה גלאן – על אף אהבתה הלוהטת אליו. מוזר. – ועוד מארין שוקל וטורה בדבר, והנה הטלפון מצלצל: ד"ר פאול אוזוס, ידידו משנות בית־הספר מבקשו, שבאם המשטרה תתערב בהפגנה, רוצה גם הוא להיות נוכח בחקירה.

– בשמחה – ענה מארין בטלפון – לכל הפחות תעזור לי בפיענוח הסבך הזה, שאינני מוצא בו את ידי ורגלי.

– אני מניה־וביה עוזר לך: עצתי, שתזמין אליך שני סטודנטים יריבים ואני רוצה להיות נוכח בשיחה ההיא.

להצעתו של ד"ר אוזוס העבירו את הפצועה לסאנאטוריון־גאלינוס; “פה לא תהיה לה מנוחה מן הסטודנטים” – היתה האמתלה.

ראש המשטרה נתן הוראות לקצינו ולבלשים אחדים, אחר כך יצא גם הוא למקום ההפגנה. מה שהפתיע אותו היה, שבהפגנה השתתפו גם המון אזרחים מבני העם הפשוט ובנותיו. ומתוך השאון קלט צעקות סיסמאות אחדות שהיו סתומות לפניו לחלוטין: “הלאה המגפה”! – “בוז לשדכנות”! – “הלאה הרוצח”! “תחי האהבה”! – “הלאה הבשר”! – “יחי הירח”! – “סמרטוטים”! – “הלאה הקציצות”!

גאון יהיה האדם – אמר מארין בלבו – שיביא את הסיסמאות האלה לידי מכנה משותף. – אחר כך ניגש הוא עצמו אל שני סטודנטים יחידים והזמין אותם אליו, שיבארו לו במה העניין. – “גם אני אינני עדיין זקן מופלג” – אמר – “רוצה גם אני לתפוס עמדה בדבר”.

שני הסטודנטים שמארין הביא אותם עמו היו: בחור ובחורה. הוא כיבד אותם במשקה להרגיעם, אך הנערה דחתה את הכוס בבוז עמוק. רק כעת ראה ראש המשטרה, שבדש מעילו של הסטודנט תקוע מטבע תבליט: לב ובו חץ־אַמוֹר, ועל חזה הסטודנטית סמל תבליט: ראשו של פרופסור מולדי. בינתיים הופיע גם ד"ר אוזוס, אך לחינם התאמץ גם הוא להשקיט את שני היריבים, שנאה בוז כזו בין בחור ובחורה הם לא ראו עדיין. לבסוף פרצה הבחורה:

– עם ירח רקוב כזה אתה מכריח אותי לשבת! – אמרה אל מארין ובלי אמירת שלום עזבה אותם והלכה.

– חכי, חכי – קרא אחריה הבחור לוהט כולו משנאה – קציצת עץ שכזו! – גועל נפש! וקם והלך גם הוא.


 

ג    🔗

ההפגנה נסתיימה אחרי שהפרופסור מולדי יצא אל הגזוזטרה ואמר למפגינים אחרי תשואות סוערות וקריאות בוז ממושכות:

– אני מייעץ לכם נאמני, שבמקום להתווכח אתם, תכינו היטב את הבחירות, ואחר כך נראה להם, מי צודק! עם סהרורים אין להתווכח! חזקו את לבכם והפכוהו למוח! – להתראות בבחירות!

– בבחירות ליופי! – קרא מישהו ביניים, ועל זה פרץ צחוק מחריש אוזניים.

אחריו נפצע מישהו, והמשטרה פיזרה את המפגינים.

– כדי שתבין את כל העניין הארור הזה – אמר ד"ר אוזוס – עליך לדעת קודם־כל, שאנו חיים בתקופה המטורפת של פיהררים, שכל מיני פיהררים צצים בה כפטריות־רעל אחרי גשם־הדם בעולם. על פי פיהררות כזו הוזֶה גם ידידי הפרופסור מרטין מולדי, שעשה קריירה מפליאה, סך הכל בן שלושים וארבע, כביאולוג גאוני. יש לו תאוריה שהוא משוגע לה. תאוריה זו אומרת, שהאהבה בין גבר לאשה היא מחלה, מגפה, שרק בן האדם מנוגע בה. עצם האהבה, ביתר דיוק, ההתאהבות, נושאת בקירבה סתירה: היא כל עצמה לא באה אלא למטרת קיום הגזע – ואילו המאוהב מסוגל להשמיד את עצמו (וגם את זוגתו) ובלי להשאיר זרע. ודווקא מתוך אהבה כביכול. השימוש במילה “אהבה” – מוסיפה תורה זו – אינו אלא זיוף גלוי, כשם שאהבתנו את הקציצה אינה אלא אהבה לעצמנו ולא לנאכל. המאוהב אינו מרשה לאהובתו שום הצלחה בעיני גבר אחר: בכלל אינו מרשה לה אושר בחייה אלא בתיתה לו את אושרו שלו. ולא עוד, אלא שהוא בכלל אינו להוט אחריה אלא אם מישהו רוצה לקחתה ממנו. בטלה קנאה זו, בטלה גם אהבתו. אך העיקר הוא, שמחלת־סנוורים אגואיסטית זו מסוגלת להפוך את האדם לסמרטוט: מאבד הוא את אופיו, משפיל עצמו, משקר, גונב ואפילו רוצח נפש. מתהלך כסהרורי, ואינו מסוגל ליצור יצירה של ערך. מזלנו שהגאון אינו מתאהב לעולם. לו משמשת האהבה הטבעית, זו של כל בעלי החיים, מקור ליצירה, אדם־אינטלקט בוחר לו את שותפת־חייו כבורר לו שותף לעסק גדול וחשוב – – –

– בעזרת משרדי השידוכים! – אמר מארין.

– כן. זוהי בערך תורתו של ידידי, שאינה אלא התחלה כמובן – – –

– ובמה מושך הוא את מי שהוא מושך?

– במה? קודם־כל בחידוש שבדבר. דורנו החדש צמא לחידושים. אך בעיקר בשיחרור. אני מכיר אותו: מבטיח הוא לנוער שבין חסידיו, שבמשטרו יכריח כל בחור וכל בחורה להתמסר למי שיחשוק בהם. השיחרור הוא כוח המושך הכביר ביותר בעולם: שיחרור היצר לעשות כרצונו. הפקרות, חביבי, הפקרות, זהו כל מה שאדם עורג אליו בתת־הכרתו. ומהפקרוּת אחת לשנייה ולשלישית – להרוס כל גדר בדרכו של כל יצר אנושי רע. – וכך היה עניינו בסדר – לולא מזכירתו מירה גלאן. בחורה אומללה זו אוהבת את האדם הזה אהבה נואשת. בחורה, שמעטות כמוה לכשרונות ולאינטליגנציות – אך הגורל מתעלל בה: היא מכוערת מאוד.

– אני מכיר אותה. זהו כיעור מעורר רחמים גדולים.

– כן, אך לא בלבו של מולדי. – ומובן, שהוא טוען, שאין היא אינטליגנטית למדי בשבילו ומוחה בכל תוקף אם מישהו חושד בו חלילה, שמחמת כיעורה בוחל הוא בה.

– הצרה היא – אמר מארין – שאי אפשר להענישו.

– אי אפשר? נראה. דומני, שאפשר: אך קודם־כל אשוחח אתו קצת. – גם הגורל יודע לפעמים מוסר־אנוש, וביחוד כשהאדם עוזר לו בכך. – את האדם הזה צריך לעקוד ולשבור את זרועו.

– אתה חושב אותו למסוכן כל כך לחברה?

– מבלבל הוא את מוחה של סגולת האומה: הנוער הלומד. אך אותי מעניין יותר גורלה הטראגי של מירה גלאן.

כשהגברת גלאן דרשה מבית החולים לגלות לה את מקום בתה, ישב אתה ד"ר אוזוס והטעים לה:

– גבירתי, אני רוצה לעזור לבתך בגורלה המר, אך בתנאי שגם את תעזרי לי בכך.

האֵם פרצה בבכי.

– ובכן, במקום לבכות, עליך לשחק תפקיד חשוב מאוד. ועליך להבטיח לי, שתשמעי להוראותי במשמעת נמרצת ביותר ולשמור על הסוד מכל משמר – אחרת תקפחי את חיי בתך! – –

כעבור יומיים, אחרי שד“ר אוזוס נסע חזרה, קיבלה האֵם שני מכתבים במעטפה אחת. מכתב אחד מאת ד”ר אוזוס עם הוראות. את המכתב הזה עליה לשרוף מיד. והמכתב השני מאת בת אחותה מירה באל:


דודתי אננה היקרה! ביקרתי בסאנאטוריון אצל מירה היקרה. היא הולכת ומבריאה, ואני מקווה, שבקרוב תחזור הביתה ואני אלווה. וודאי קראת בעתונים, שתלמידי האוניברסיטה של ליפוריט עומדים לערוך השנה תחרות למיס־1950, והכל משדלים אותי להשתתף בה. אינני יודעת, אך אני מוחזקת ליפה למדי. ושוב: אל תדאגי למירה. אבא ואמא בריאים. רב נשיקות מכולנו.

דודניתך מירה באל


כעבור יומיים ידעה “כל העיר” שבת־אחותה של הגברת גלאן, מירה באל, תשתתף בתחרות היופי של הסטודנטיות.

– אני זה שש שנים לא ראיתי את בת אחותי – אמרה הגברת גלאן לשכנותיה – היא היתה ילדה יפה, אך עד כדי כך! – ופרצה בבכייה.

ידעו השכנות על מה היא בוכה. גם ההיא שמה מירה. – אך מה שעשה את העיירה כמרקחה היתה הידיעה, שמירה גלאן תחזור הביתה. האם תיפגש עם הפרופסור מולדי, שדחף אותה אל זרועות המוות?


*

 

ד    🔗

מתוך הדו־שיח של פרופסור אוזוס עם ד"ר מולדי:

אוזוס: “עלי לומר לך, שאינני מכיר אותך, הלא אתה היית פעם נער חמוד כל לך. כשמירה שלחה לבקשך, שתבקר אצלה לרגע לפני מותה – היא לא האמינה שתישאר בחיים – ענית לה, שאתה עסוק מאד ושבעוד ימים אחדים תבוא. מאין לך אכזריות גועלית כזו?”

מולדי: “אתה אינך יודע כנראה, שאין רחום וחנון כזה בעולם, שלא ירגיש גועל שבשיעמום לאשה האוהבת אותו ואינה אהובה עליו והיא פושטת יד לאהבה. ושנית: אדם המתאהב בטירוף־אהבה אינו ראוי לרחמים. סמרטוט! – אני ארפא את הדגנראטים האלה ממגפתם!”

אוזוס: “מה הניע אותך בעצם, מרטין, לידי שגעונך זה?”

מולדי: “שגעון? אנו חיים בתקופת־שלב חדשה בתולדות האנושות. זוהי תקופת המכונה, שלא הלב שולט בה, אלא המוֹח! סוף סוף הגענו לשלב זה, שממנו נולד כל היקום. איפה ראית לב ביקום? שיאה של תקופה זו הוא איינשטיין: איש המוח! היודע אתה – –”

אוזוס: “חכה חכה! אני אינני המון. אגלה לך סוד: אתה בעצם אוהב את מירה גלאן. ועוד איך! אלא כיעורה מפריע לך. אחרת לא היית מתאכזר אליה כל כך”.

מולדי: (פורץ בצחוק פרוע) “לא הכיעור שלה מפריע אותי, אלא רמת התפתחותה. חוסר האינטליגנציות שלה. האינטליגנציות והכשרון מייפים את האדם המכוער ביותר. סבא מספר, שאליונורה דוּזה, שהיתה מכוערת מאוד, הביאה את הגברים לידי טירוף כשהיתה מופיעה על הבמה. הלא גם מירה רצתה להיות שחקנית – ומה התירוץ שלה? שמחמת כיעור לא קיבלוה. אמתלה טיפשית! תן לי בחורה אינטליגנטית מתאימה לי ותראה, שאפילו יופיה לא יפריע לי! ברם, יכול להיות, שיופיה באמת יפריע לי (צוחק) – אך לא עכשיו, יקירי. עכשיו אני מתכונן לבחירות לפארלאמנט! איזה ערך יש לשטויות כאלה בשעה הרת־גורלות שכזו!”

אוזוס: “צדקת – – – בחירות זה דבר גדול – אך לא הבחירות שלך, אלא הבחירות ליופי”.

פה הופיע שליח הדואר והפסיק אותו. באה טלגרמה, שעליו לחזור מיד לסאנאטוריון.

ד"ר אוזוס מצא את מירה גלאן במצב פרוע: האומללה ניסתה שנית להתאבד בתלייה – אך בינתיים נפלה ונפצעה קשה בפניה. הוא מצא אותה כשפניה חבושים כולם.

– תנו לי למות! – נאנקה כל הזמן – תנו לי למות!

ד"ר אוזוס ליטף אותה ואמר בחיוך:

– טוב, אני אהרוג אותך, אך לכל הפחות תוך נארקוזה. ומיד נתן הוראה להכין הכל לניתוח.


 

ה    🔗

מירה הקיצה מתרדמתה והרגישה כאב עצום בפניה. ביחוד בעצם החוטם. למה מענים אותה? למה אין נותנים לה למות? – “הוא עסוק מאוד” – – אין לו פנאי לבקר אצלה לרגע – – לפני מותה. – היא רצתה לבכות, אך זה החריף את כאבה. ראשה חבוש כולו. – כך שכבה יותר משבוע ימים. וכל הזמן ראתה מסביבה פנים מחייכים. – לבסוף ניגש אליה ד"ר אוזוס ולאט־לאט הסיר את התחבושת מעל פניה. ואחר כך את האספלנית מעל אפה. – כעת ראתה, שכל הפנים שמסביבה עוברים להשתוממות. לתמיהה שבקורת־רוח. – כרגע דימדם לה דבר־מה: ניתוח באפה. – היא הרימה יד אחת והעבירתה אל אפה. אחר כך את השנייה – – פתאום התעוותו פניה ומגרונה פרץ קול־יבבה שנמס לבכייה רמה; היא התהפכה, כבשה פניה בתוך הכר ובכתה מר:

– מה עשיתם לי! אינני רוצה! אני רוצה למוּת! אינני רוצה להיות אחרת! אינני רוצה שהוא יאהב בי אחרת! אינני רוצה! – ולפתע הזדקפה בישיבה וצעקה בכעס, ממש בחירוק שיניים: – אני יורקת בו! אל יאהב בי בחורה יפה! יש די יפהפיות בעולם! אותי יאהב, אותי אותי! – אתה מבין?! – תקעה עיניה בד"ר אוזוס – הוא אמר לי, שאני הדיוטית נבערת מדעת! אל יאהב הדיוטית יפה! – אינני רוצה! אתה מבין?!

ד"ר אוזוס לא ענה, אלא הגיש לה ראי. – היא הביטה רגע – הביטה, הביטה ושוב פרצה בבכייה, דחתה את הראי ואמרה בדמעות־תלונה מרות:

– למה עשית לי זאת? אני שוב אתאבד! – אני מתביישת לצאת החוצה – – הוא יצחק בי – –

ד“ר אוזוס השאיר אותה לבדה ויצא עם כולם. רק האחות נשארה לשומרה. מירה התייפחה חרישית, אומללה מאוד, אחר כך נשתתקה ונרדמה. – יצאה גם האחות. – כעבור שעות אחדות ראתה האחות, איך היא מתעוררת ושולחת את ידה אחרי הראי, ומביטה. – נכנס ד”ר אוזוס, ניגש אל המיטה וישב עליה, נטל מידה את הראי, החזיק אותו כך שהיא תוכל כל הזמן לראות את עצמה, ואמר:

– זה שנתיים וחצי שאני עוקב אחרי גורלך. עוד לפני שנתפסת לאדם זה ראיתיך ולבי התחמץ בקירבי. אני מכחש בגזירת הגורל. הוא הדביק לך חוטם על פניך, שמעטים דוגמתם ל“יופי”. פשוט מעשה־התעללות. והחלטתי ללמוד את הניתוח הפלאסטי. אני יודע שאת כשרונית מאוד ומכיר את רמת האינטליגנציה שלך, מירה אך עליך לדעת, שלא רק הנפש יכולה להיות כשרונית, אלא גם הגוף. כשרונו של הגוף הוא היופי שלו. והחוטם שלך היה הגימגום של גופך. ריפאתי את גימגומו – והנה הוא גאוני! גאוני, מירה! אינני יודע, אם את תופסת את מידת יופיך?! – הביטי – – –

מירה הביטה בו ארוכות, ושוב בראי, ושוב בו, ואמרה – דחילה:

– אתה חושב, שהוא – – שמרטין – –

– זה תלוי בך! – הפסיקה הרופא – – אם תמזגי את שני כשרונותיך לאחד: את של נפשך ושל גופך יחד. – הוא הביט בה ארוכות, ואחר כך זע, קם פתאום ואמר: – קומי, התלבשי והיעלמי מעיני! שלא אהיה פיגמאליון טיפש! מהר! – משך בכפתור חוטמה הסולד ומיהר החוצה.

מירה קפצה מן המיטה, חטפה את האחות, חיבקה ונשקה לה והעיפה אותה בוואלס פרוע.


 

ו    🔗

העיר הקטנה היתה שרויה בקדחת הבחירות למיס־1950. בינתיים הופיעה תמונתה של “מירה באל” בעתונות והכל ניבאו לה נצחון מוחלט. ואחרי שגם הגברת גלאן קיבלה את התמונה, החוויר כל סיכוי ליתר המועמדות. ראש העיר יד אחת עם ראש המשטרה הגדילו את הצילום והדפיסוהו במאות העתקים. “מירה באל” היתה מחייכת מכל חלון ראווה ובכל מקום ציבורי בעיר. – חסידי מפלגת־המוח התכנסו לתוכנית להפריע את בחירת היופי – אך מנהיגם הפרופסור מולדי שוקל וטורה ולבסוף מחליט, שלא כדאי להפריע. “זה לא לפי כבוד התנועה”. – ועוד הם יושבים ומדיינים – נכנס ראש המשטרה בלוויית שוטרים, מצווה להישאר במנוחה – ועורך חיפוש.

– רבותי האקדמאים – אומר אלכס מארין – בשמירה על כבודכם אני מבקש מכם לחסוך לי ולכם את פעולת החובה הבלתי נעימה, לחטט בכיסכם. מוטב שבעצמכם תוציאו ותראו את גרמי־הפשע שבכיסיכם. – –

וכיוון שהיו ביניהם טיפשים לא מעט, שמיד הוציאו וביד מורמה הראו את תמונתה של מירה – נאלצו כולם לעשות זאת. בכיסי כולם היתה חבויה תמונתה.

– – תודה – אמר ראש־המשטרה – אדוני הפרופסור פטור מחובה זו – הוסיף, השתחווה והלך. בפתח נעמד ואמר במועל יד: – תחי מירה מיס־1950.

לא היה מי שיצחק.


 

ז    🔗

בתחנת האוויר המה הכל כנהוג: עתונאים־מצלמים, ראש העיר, ראש־המשטרה, נגידי האוניברסיטה וחברי וועדת־הבחירות. וביניהם כמובן גם הגברת גלאן, הדודה.

כשהמועמדות לבחירות התחילו יוצאות מתוך האווירון בזו אחר זו, חיפשה הגברת גלאן את מירה – ובכל זאת לא הכירה אותה ברגע הראשון. הוראותיו של הד"ר אוזוס בילבלו אותה לגמרי, וכבר התחילה מאמינה שבאמת בת־אחותה היא היפהפיה ששלחה לה את תמונתה.

– האללו, דודה אננה! – קראה היפה שבכולן, דחתה את הרפורטרים ונפלה על צווארי הגברת גלאן. האשה הפיקחית פרצה בבכייה:

– מדוע השארת את מירה שלי שם! – ושוב בכתה.

– היא תבוא, תבוא דודה אננה! היא הבריאה לגמרי.

למחרת התחצף אחד העתונים להעיר: “חבל שמירה באל מחטמת קצת יותר מדי. טוב, שהמועמדות שותקות בשעת הבחירות”.

אך נשות העיר ריננו אחריה רננת־סוד גלויה נוראה מזו:

“היא טיפשה כיפהפיה אמיתית!”

“מדברת כמו אידיוטית גמורה!”

“היא שאלה, אם יש בעיר רווקים אדומי־שפמון? וצחקה כמו אידיוטית”.

“כל הזמן צוחקת!”

"איך שולחים פתיה כזו להיבחר?!

“היא צוחקת כמו מיקי רוני בתפקיד ‘פוק’ ב”חלום ליל קיץ".

“ואיך היא מחטמת! כמעט שאין להבין אותה! מדברת היא לא בפיה, אלא בחוטמה! – נורא לשמוע!”

וכעבור יומיים נתגלגלה השיחה הבאה בין מירה באל ובין הפרופסור מולדי, שישב כל הזמן ככפוא־שֵּד ועיניו יצאו לה.

היא: (מחטמת כאילו אפה היה סתום) אני מכירה פרופסור את התיאוריה שלך (צחוק). אתה רוצה שיבשלו את הנשים לקציצות! אוכל־אדם כמוך! (צחוק)

הוא: זה לאו דווקא, אך אם את אומרת, הרי אני מסכים. – מעשנת? בבקשה. (מושיט לה את מגש־הסיגריות.)

היא: אני אינני מעשנת, אך אם אתה אומר, הרי אני מסכימה. (צחוק. היא מדליקה – ומתחילה להשתעל) הצטננתי באווירון. (זורקת את הסיגריה המגחלת.)

הוא: (קופץ ומרים אותה ושמה אל המאפרה) אין דבר, גבירתי.

היא: אני יודעת שאין דבר. ידעתי שאתה תרים אותה (צחוק.)

הוא: (צוחק אתה יחד) מאין ידעת זאת?

היא: אמא אומרת, שכל הגברים הם טיפשים. אך אתה פרופסור יפה כזה. (צחוק אל תוך פניו) השפמון הזה מתוק מאוד. אמא אמרה, שאסור לומר מחמאה לגבר (לוחשת) אך אמא איננה פה! (צחוק סודי.)

הוא: תודה רבה. (רוצה לנשק לה את ידה.)

היא: (נבהלת מאוד) אוה! אסור! אמא אמרה, שבסופה של נשיקת יד הוא תמיד ילד בלתי חוקי ואני שומרת על החוק. אבא שלי הוא שוטר!

הוא: אני רוצה לשאול אותך דבר־מה גבירתי, אך סליחה אל־נא תכעסי עלי – –

היא: בבקשה, אמא אומרת, שגם החכם הגדול ביותר יכול להיכשל בשאלה טיפשית, (צחוק.) אך החכם אינו שואל. (צחוק.) הוא חכם! (צחוק.)

הוא: האם ניסית פעם לרפא… את מחטמת מאוד, וזה חבל. משום שקולך נעים מאוד מאוד. את האינפוף אפשר לרפא.

היא: (ברצינות גמורה) אוה, לא. להיפך, אמא אומרת, שמי שדיבורי אינו מוצא חן בעיניו, יוכל גם הוא לחטם כמוני. (שמה את ידה על ברכו) אני מבקשת, נא לחטם קצת. כמוני! – אני מבקשת – בבקשה! –

הוא: אינני יודע – – אינני יכול – –

היא: תנסה, תנסה, אני מבקשת! – רק קצת! –

הוא: (במבוכה) אינני יכול, באמת!

היא: (קמה ברוגזה) אז אני הולכת! שלום! (הולכת.)

הוא: רץ אחריה (ותופסה) לא־לא! חס וחלילה!

היא: אז בבקשה לחטם! – כמוני! – תבאר את התיאוריה שלך: אמור, “החיה אוהבת” – – אמור!

הוא: (בחיטום) החיה אוהבת את הגוף והאדם את הנפש האינטלקטואלית, המתבטאת בשלושה דברים (מדליק סיגריה) בחינוך טוב (היא חוטפת מפיו את הסיגריה ומעשנת) בחוכמה – –

היא: (נופחת לו את העשן אל פניו) אומרים, שאת תורתו של איינשטיין אין מבינים אלא שלושה אנשים: הוא ואשתו ובתו. נכון? – סליחה, הלאה!

הוא: ובהשכלה – –

היא: גם אני גמרתי חמש מחלקות וחצי גימנסיה, אך השתלמתי אחר כך לבדי, קראתי ספרי־אלגברה שונים ואת כל הרומאנים של פאסטר, זה שהמציא את התרופה פניסילין למחלת הרנטגן, ואני יודעת שגם הגוף, יכול להיות אינלקט – אינטליגנטואלי, שכשרונו של הגוף הוא היופי שלו ושיש גם גוף גאוני – –

הוא: זוהי שטו? – – סליחה, זה שטו־שטופנדס! זה מפליא! זה מעניין מאוד! (מושך אותה קצת אליו) זה בעצם נכון מאוד. זה מצויין! ממי שמעת זאת? (רוצה לנשק לה – היא משתמטת.)

היא: (לוחשת כמו סוד) זה שלי. (מביטה מסביב) אך אני מפחדת, שמא זו טיפשות. לא? לא טיפשות?

הוא: (חוטפה ומנשקה) אַת גאונית! (שוב נשיקה) העיניים הללו (נשיקה) והאף המתוק הזה! (נושק על אפה) זוהי מתיקות גאונית! (שוב נשיקה.)

היא: (פוקחת עליו עיני־השתוממות, פורצת בבכייה) כעת עלי ללכת אל הרופא! אל הרופא! (בוכה מר.)

הוא: טיפשונת שלי. (צחוק) לא צריך רופא! (נשיקה.)

היא: (בבכייה) כן צריך. צריך רופא! אני כבר נערה גדולה! (בוכה) הרופא מחכה לי! –

הוא: מי מחכה לך?

היא: הרופא! ד"ר אוזוס! הוא אוהב אותי! (מייללת.)

הוא: (חוטפה ומאמצה אל לבו) אני לא אתן אותך לשום איש בעולם! אני ארוצץ את גולגלתו!

היא: (בשמחה) אתה תרצח למעני?!

הוא: למענך את הכל! – את שלי! –

היא: וגם תגנוב למעני? (נותנת לו נשיקה.)

הוא: למענך את הכל בעולם! (מתחבקים בנשיקה ארוכה.)

ברגע זה נשמעו מחיאות כפיים מן הפרוזדור. מופיעה הגברת גלאן ואחריה ד"ר אוזוס וראש המשטרה, שלושתם תוך מחיאות כפיים וקריאות: – “בראבו! בראבו! מזל טוב!” –

פרופסור מולדי נבהל במבוכה גדולה, רוצה לסגת, אך היא מחזיקה אותו בחיבוק ואומרת בקול נורמאלי:

– לא צריך להתבייש יקירי. ישנם דברים, שהחיה אינה יודעת והאדם יודע, כמו למשל את זה (נושקת לו.) את זה אין החיה יודעת. – אה כן, שכחתי להציג אתכם: זוהי אמא שלי הגברת גלאן, וזהו דוקטור אוזוס המנתח הפלאסטי, הנותן לגוף חינוך גאוני, וזהו ראש המשטרה מיסטר מארין, שבא לאסור אותך שלא תרצח ולא תגנוב למען אשה. (מנשקת לוֹ.)

ד"ר אוזוס: “כמה אינטליגנציות ישנה באף קטן שכזה!”

– – –