הנפשות: 🔗
דוב ברזילי
שרה – אשתו של ברזילי
יוחנן – אחיה של שרה
שאול
מרים – אשתו של שאול
אבא
יהודית – אשתו של אבא
שמואל
חיים
יונה
ראובן
דן
חנה
שפרה
אביבה
מערכה ראשונה 🔗
תמונה א. 🔗
על אחד מהרי הגליל. סהר בהיר. בקצה ההר סימני ישוב של קבוצה. שקט. דממת ליל. רק מפעם לפעם נשמעת שריקת רוח ההרים, ויללת תנים ושירה. זקן עם ילקוט על שכמו ומקל בידו מטפס בכבדות ועולה בהר.
הזקן: עליתי. (מביט מסביבו) והרוח חזק. (פונה למי שהוא למטה) עלה, התאמץ ועלה.
קול מלמטה: המשעול צר. קוצים ודרדרים מתחת הרגלים. והתהום עמוקה. עוד מעט ואפול.
הזקן: אל תביט אחורנית. אל תביט לצדדים. ואל תחשוב שתפול, ולא תפול…
קול מלמטה: הכוחות עוזבים אותי.
הזקן: אל תחשוב שהכוחות עוזבים אותך, ולא יעזבוך…
קול מלמטה: כוחותי הולכים וכלים.
הזקן: הכוחות לפי הרצון… אם רצון חזק לך להגיע אלי, גם כוחותיך יתגברו…
קול מלמטה: לוא נתת לי רק רגע אחד לאסוף את כוחותי.
הזקן: לא. שמע לעצתי. אל תנוח עד שתגיע אלי, להר. התחזק ועלה.
קול מלמטה: אני נופל.
הזקן: סימן שאינך ראוי לעלות על ההר.
נראה ראש של איש צעיר ואחר כך כולו.
הצעיר: עליתי… א… עליתי…
הזקן: התאזר עוד בכוחותיך… הרוחות פה חזקים. צריך להאחז בהר שלא ישאך הרוח.
הצעיר: ועכשיו גלה לי מי אתה.
הזקן: יהודי זקן אני.
הצעיר: מאין תבוא?
הזקן: מצפת.
הצעיר: מי אתה ומה תבקש בהרים?
הזקן: מלקט אני בהרים עשבי רפואה.
הצעיר: ואין אתה ירא יחידי בלילה על ההרים?
הזקן: לא. ה' אורי וישעי וממי אירא. האין אתה רואה שרוח אדוני מרחפת על ההרים האלו, הרי ישראל…
הצעיר: ומה שמה, ישוב?
הזקן: כן, ישוב. יהודים…
הצעיר: רוח. עוד מעט ואפל.
הזקן: התחזק. עוד מעט ועבר הלילה. יבוא היום ויכסה על סודו.
הצעיר: ונעשה דרכנו הלאה.
הזקן: לא. עשבי הרפואה מתגלים לי בלילה. נבוא למערה, פה מצד שמאל. ניתן ליום למשול תחת השמים והארץ. נכנס למערה.
הזקן פונה למערה שמצד שמאל, נכנס לתוכה, הצעיר אחריו.
הזקן: (מתוך המערה): נשב פה במסתרים. שור, הבט…
התמונה נעלמת.
תמונה ב. 🔗
בגליל העליון. בקבוצה אשר על הר.
לפנות ערב. חדר־האוכל. החלונות פתוחים. דלת החוצה ודלת למטבח. מרים מפנה את השולחן, אשר זה עתה כילו לאכול עליו. על השולחן קומקום־תה וקערת קש עם לחם. על יד שולחן קטן שאצל אחד החלונות יושב שמואל וכותב. על ידו, על כסא, מונחים ספרים אחדים. ליד ארון־ספרים, לא הרחק מדלת המטבח, עומד חיים ומסדר את הספרים אשר בארון.
חיים: (כבן עשרים ושמונה, מסדר את הספרים שבארון ושר לעצמו):
שני אנשים היו בעיר אחת,
בעיר אחת.
אחד עשיר ואחד רש.
אחד עשיר ואחד רש.
שמואל: (כבן שלושים ושתים): משול לנו, ליהודים… כן, חיים?… לכולם, וגם לערבים ארצות גדולות כאלה להם… ואף־על־פי־כן מקנאים בנו כדי שנאת מות… משהו לא טוב תלוי כבר באויר על ראשינו…
חיים: (ממשיך ושר):
לעשיר היה צאן ובקר.
מרים: (כבת עשרים וחמש, נלוית לחיים בשירתו, כשהיא עוסקת בשולחן, שרים יחד):
צאן ובקר הרבה מאד,
ולרש אין כל, כי אם כבשה אחת,
כבשה אחת קטנה.
שפרה: (כבת עשרים ושלוש, נראית בפתח המטבח, עליה סינור ושרווליה מופשלים, מתגנבת על בהונות רגליה אל חיים, ומאחוריו מחקה את שירתו):
ולרש אין כל, כי אם כבשה אחת,
כבשה אחת קטנה.
מרים: (פורצת בשחוק טוב).
חיים: (מפנה את ראשו לשפרה. מביט עליה, וכאילו איננו יודע בעצמו איך להתיחס למעשה זה שלה. לצחוק או להעלב).
שפרה: הנח את זמירותיך. לך לאכול. תמיד הוא צריך לאחר. ותמיד לאכול ביחידות.
חיים: תמיד?…
שפרה: (רוצה לפיס את חיים, מביטה עליו בעינים צוחקות): זבובים מתרבים שמה מהאוכל שלך.
חיים: (בצחוק): גרשי אותם.
שפרה: (ברצינות): תסדר אחר כך את הספרים.
חיים: (בשקט): אוֹכל אחר כך.
שפרה: (בכעס): אזרוק את האוכל החוצה.
חיים: (בהתמרמרות): לא תשליכי.
שפרה: (בכעס): כן אשליך. ומי זה מחויב לחמם אחר־כך את האוכל שלך?
חיים: (בשקט): יש שמחויב.
שפרה: (בהתפרצות): מי?… מי מחויב?… מי?…
חיים: אל נא באפך. שמעי… שמעי מה שאומרים לך… יש מי שמחויב… חיים… הוא בכבודו ובעצמו… אני עצמי אחמם את האוכל כשיהיה צורך בזה… אגרש את הזבובים. הכל בעצמי…
שפרה: תראה, אזרוק את האוכל החוצה. (יוצאת למטבח).
שמואל: (לעצמו): אי־אפשר פה לעבוד. (לחיים) לועידת ההסתדרות רק כשבועיים. קיבלתי על עצמי להרצות על פעולתנו בגליל ואין נותנים לעבוד. (ברצינות מהולה בצחוק) ואתה תמיד מתקוטט עם שפרה… תמיד…
חיים: (בתמימות וצער): אני?… הלא היא תמיד “ברוגז”…
שמואל: וכמה יש לנו רווקים? יונה הלא עם הצאן. ובכן רק שניכם… ומתקוטטים…
מרים: (בצחוק): ואתה, שמואל?…
שמואל: (בהנאה קצת): אותי אין מביאים בחשבון… (לחיים) באמת לך לאכול.
חיים: כמדומני שבחדרך יש ספרים אחדים, האם עוד נחוצים הם לך?
שמואל (קם): לך, לך. בעצמי אביא את הספרים ואסדרם בארון.
חיים: (כשהוא הולך למטבח): אינני סובל את אי־הסדר הזה בארון הספרים. (בדלת המטבח לשמואל) תביא את הספרים מחדרך?
שמואל: אביא, אביא.
חיים נכנס למטבח ושמואל יוצא דרך הדלת המובילה החוצה.
מרים: (יחידה בחדר־האוכל. עומדת אצל השולחן. נראה, שקועה בהרהורים. נשענת ליד השולחן. על פניה מופיעה בת־צחוק של אור והיא משתפכת על כל פניה. מעבירה בידה בלט על בטנה, כאילו מבקשת מה).
מבחוץ קוראים: מרים, מרים!
מרים: (שוקעת בהרהורים).
יהודית: (כבת שלושים ושלוש, נראית מבחוץ אצל החלון): אַ, את פה, מרים.
מרים: (מתעוררת): מה, יהודית?…
יהודית: (מושיטה למרים תרנגולת שבידה): ראי, מה דעתך, היא אינה טובה בעיני.
מרים: (נוטלת את התרנגולת): בפה ראית?
יהודית: לא מצאתי מאומה. אבל מאז המגפה בלול אני יראה גם מפני הצל. מה דעתך?
מרים: (בודקת את התרנגולת. מביטה בפיה): לא. כמדומני שאין כלום.
יהודית: ובבוקר כשטפלת בלול, לא נראה לך דבר?
מרים: לא. על כל פנים הפרישי אותה מהלול.
יהודית: גם אני סבורה כך. (הולכת).
מרים: (יושבת אצל השולחן. שוקעת שוב בהרהוריה. מביטה על בטנה. ופתאום צוחקת בקול מלא אור).
שרה (כבת שלושים, באה דרך הדלת המובילה החוצה. מביטה על מרים): מה הצחוק הזה? הלא אין פה איש?
מרים: סתם, ככה… (צוחקת שוב לעצמה).
שרה: לא, מרים, סתם אין מצחקים ככה… ספרי… מה?…
מרים: (בהתעוררות): את יודעת, הרה, אני… אצלי… (צוחקת).
שרה: כן?…
מרים: כן… כן… כמדומני שאני מרגישה כבר… שם… מדגדג ומלטף מה בפנים… (על פניה משתפך עונג מלא אור).
שרה: (נגשת למרים, בחיבה): אשת־חיל. טוב. עוד אם אחת. עוד נפש אחת בקבוצה (שוקעת בהרהורים) ועולם חדש יתגלה לפניך, מרים.
מרים: אני אשאר אותה מרים, כמקודם.
שרה: (יושבת אצל השולחן. ברצינות): לא. אחרת לגמרי.
מרים: פה… בתוך חיינו אנו… בתוך חיי הקבוצה… מדוע?…
שרה: ככה. אחרת… אם, כנראה תשאר לעולם אם… מחשבות חדשות, אחריות לילדים… מיום ליום משתנים… ילדי כבר גדלו ועוד מדגדג ומלטף פנימה, כעודם בבטני… אם…
מרים: לא, תראי. אשאר כמו שהייתי עד עכשיו… (קמה). צריך כבר ללכת לרפת. (יוצאת החוצה).
שרה: (מלוה את מרים במבט חם. כשמרים נעלמת ממהרת שרה לחלון וקוראת): מרים, תזהרי שם ברפת. אַת שומעת, תזהרי… (סרה מהחלון, נגשת לשולחן ומישרת את המפה).
דוב: (כבן שלושים וחמש. מגודל זקן, פראי קצת. נכנס מהדלת שמובילה החוצה).
שרה: (בצחוק מלא חיבה): אוי, איזה זקן, מלא קש.
דוב: (כשהוא סורק באצבעותיו את זקנו ומוציא ממנו חתיכות קש): הלא דישה היום. (מביט על הקש שבידו) היבול מבורך, כנראה, כל כך שגם זקני הצמיח.
שרה: הזקן שלך גדול וגדול. פני פרא לך.
דוב: זקנו של אבא היה ארוך יותר ולא היה פרא. יהודי היה ואף אני כמוהו.
שרה: בכל אתה רוצה לחקות את אבא שלך…
דוב: לא, שרה, אינני מחקה… רוצה אני להיות מה שהנני וממילא יוצא יהודי כמו אבא… (מושיט לפניה את ידיו) איזו ידים? הגידים כמו בזו של אבא… סבל…
שרה: סבל? שמש היה…
דוב: לא, שרה, שכחת… השמש היה רב שמריה… מ“הפני”… ואבא היה מכניס את העצים מהחוץ, מסיק את התנורים, מטאטא ומנקה את בית הכנסת, מביא מים… ועיקר עבודתו ופרנסתו היתה הסבלות… וידי כמו ידיו… בי אבא שלי…
שרה: ואיפה בי, אבי שלי?…
דוב: (צוחק): איפה?… בכל, פניך, עיניך, וגם ידיך, רב מסלאווּטא…
שרה: (צוחקת): רב?… פועלת כמוך… יחד אתך בקבוצה ועובדת כמוך… איפה בי האבא שלי?…
דוב: (מחבק אותה קל): באצילות דמיך… ולא עוד אלא שמיום ליום הולך אבא שלך ומתבלט בך יותר ויותר… בת של מרא־דאתרא… דם רבנים בעורקיך… (צוחק בהנאה. קצת מגושם) ובנו של יחיאל הסבל חטף לו את בת הרב מסלאווּטא…
שרה: (בצחוק): נזכר נשכחות… ואולי לא אתה חטפת אותי כי אם אני חטפתי אותך מידי חנה… אם כי בת מרא־דאתרא אני…
דוב: (ניגש לשולחן, נוטל פרוסה ואוכל)
שרה: מה, אתה רעב, זה לא כבר אכלנו?
דוב: לא. סתם, לשם הנאה. טוב ללעוס לחם…
מבחוץ (נשמע שיר ילדים):
אל יבנה הגליל
אל יבנה הגליל
שרה: (נגשת לחלון. מביטה החוצה): הילדים. (שרה עמם):
אל יבנה הגליל
אל יבנה הגליל
ראה, דוב, הם רוקדים הורה, יד על שכם, (צוחקת ושרה).
אל יבנה הגליל
אנחנו נבנה הגליל.
דוב: (ניגש לחלון כשהוא לועס את הלחם. מביט החוצה): כך ילדים, כך…
אל יבנה הגליל
(סר מהחלון כשהוא תפוס במחשבותיו. כשלעצמו):
אנחנו נבנה הגליל.
אנחנו נבנה הגליל…
שרה: (פונה לדוב, ברצינות): צריך כבר לחשוב על דבר הילדים. עמרם כבר בן שש ואמנון בן ארבע.
דוב: נחמדים, בריאים. יגדלו חזקים, פה על ההר…
שרה: בית־ספר אין לנו פה. עוד ילדים מלבדם אין. גדלים בחצר כפראים…
דוב: רבנים לא יהיו. אני מבטיחך.
שרה: אבל פראים אינם צריכים להיות.
דוב: הנה שאלת, איפה בך אבא שלך… הנהו, הוא־הוא… בעצמנו בחרנו במקום הזה להחיות את ההר השמם הזה וכבר דאגה: הלמדנות של ילדינו… אין עוד בית ספר, לא נורא, לעת־עתה חיים ילמד אותם. יבואו עוד חברים, ירבו הילדים ונייסד בית־ספר. ובכלל, ההר הזה והחיים בו זהו בית־הספר של ילדינו… אם מאמינים במפעל יש להאמין בו בכל… די בחצאי דרכים. אם דרכנו אמת – אמת היא גם בשבילנו וגם בשביל ילדינו.
שרה: (שוקעת במחשבות, כשלעצמה): האמנם השתניתי?… (לדוב) ומה אם הילדים יתחנכו בסביבת ילדים, בקבוצה שיש בה בית ספר?
דוב: לא, פה… בהר… היום נסדר את הילדים במקום נוח להם יותר. מחר נחפש גם בשבילנו מקום יותר נוח. בעמק או ביהודה… ומחרתים לעיר… מחרתים, מי יודע לאן… לא… לא… פה… בהר…
שרה: (בצחוק קל): ומה אם אקח פעם, בלילה, את הילדים על שכמי ואברח אתם. אביאם לקבוצה שיש שם בית־ספר וסביבה של ילדים ואשאירם שם.
דוב: ואני ארדוף אחריך (חוטף אותה) אחטוף אותך ככה, על השכם עם הילדים ואחזירכם הנה. הילדים ילדי והאשה אשתי…
שרה: (צוחקת): ומאימתי אתה בעד רכוש פרטי… אשתך שלך…
דוב: (כשהוא נושא את שרה על כתפיו): בנוגע לאשה שכמותך, רק רכוש פרטי… על רכוש שכזה אין מוַתרים…
שרה: (קופצת מעם דוב. מבטה נופל החוצה דרך החלון): ראה, יונה עם העדר, עם הצאן מהחוּלה, כל כך מוקדם…
דוב: (מביט דרך החלון החוצה): כן… יונה עם הצאן… טוב עשה… אמרתי לו שיאסוף אותם היום בטרם תשקע השמש. עכשיו כשאי־שקט בסביבה כדאי להקדים ולבוא עם הצאן מבעוד יום.
שרה: (במבוכה): המצב רציני?
דוב: כן… צריכים להיות מוכנים לכל (כשהוא מביט מבעד לחלון) ואת מכונת הדישה לא כיסו… בלילות אלה טל כבד. צריך ללכת לכסותה.
שרה (נדהמת): והכל יודעים כי סכנה קרובה?
דוב: יודעים. הנשק בסדר.
שרה: (במבוכה): לא ידעתי. מדוע לא ספרת לי?…
דוב: אמש שוחחנו.
שרה: מהשיחה אמש לא היה לי הרושם כי הדבר רציני. לא… לא ככה מודיעים לאם שסכנה מרחפת על ילדיה.
דוב: שרה, פחד נפל עליך? אַת… מן הראשונות שהעיזו לעלות על ההר…
שרה: (אחרי שתיקה קצרה. מביטה על דוב. בעיניה מעין פחד בפני עצמה ובקשה לעזרה): אז לא הייתי אם… לא היו לנו ילדים.
דוב: שרה, כזרה את מדברת אתי.
שרה: רוחה של חנה מדבר מתוך גרונך.
דוב (בצער): שוב חנה…
שרה: כן, רוחה של חנה מדבר מתוך גרונך. אם מחשבותי אינם כמחשבות חנה, כזרה אני בעיניך…
דוב: חנה כבר איננה בתוכנו על ההר. האמנם כה רחוקים אנחנו…
שרה: (בכאב): כן, דוב, יש שאין אתה מבין אותי. בן אדם אני… כשחנה עוד היתה פה, ולא פעם כאב לי מהחיים המשותפים עם האשה שאהבת… כאב לי אז מאוד. כאב. דוב, כאב… לא הבנת אותי אז, כי אשה אני… ועכשיו, כשסכנה מרחפת על ההר ואני אם… אם אני… ואני חושבת על ילדי.
שמואל: (נכנס. בידו ספרים אחדים. לדוב): יונה מחפש אותך.
דוב: (יוצא)
שמואל: (נגש לארון, מתחיל לסדר את הספרים שהביא).
שרה: (שקועה במחשבות. שתיקה).
שרה: (לשמואל): ובסביבה אי־שקט. סכנה מרחפת על ההר?
שמואל: כן. כך אנו סבורים. (ניגש לשולחן עם ספר בידו,יושב) לדוב יש ידיעות…
שרה: (אחרי שתיקה קצרה): האם לא ידעת כי אביו של דוב נהרג, בפרעות בעירנו?
שמואל: שמעתי.
שרה: לעולם לא אשכח את היום ההוא. ילדה הייתי אז, כבת חמש עשרה… כעין עלטה נוראה ירדה לעולם בעצם היום. ובתוך העלטה רעש וקולות פראים. הורסים בתים, שודדים חנויות. יללה וצווחה. ביתנו מלא אנשים. גם אביו של דוב, יחיאל. דוב כל כך דומה לאביו… אותן העינים הפתוחות, מלאי רוך ועקשנות, אותו זקן והכתפים הבטוחות… כולם עומדים צפופים ומבוהלים. מטכסים עצה… והנה רץ ומודיע בשם ראש־העיר: אם אבא וחשובי העדה יישבעו לעיני כל ההמון, כי היהודים אינם צריכים לדם נוצרים בפסח, הוא מבטיח לעצור את הפרעות. אבא הרכין ראשו ובכייתו בוקעת שחקים. אוי לנו… אבל מחליט… כן… להציל עדה שלמה ממות… הוא הולך… פתאום נבהלו הביתה כעשרה בחורים, מתחננים: אל תלכו… רבי, אל תשפיל את כבודך… כבוד־העם… אנחנו בדמינו נגן עליכם… אבא מביט עליהם בעיני אהבה ורחמים: ודמכם אינו קדוש לי, וחייכם לא יקרים לי? תפלו בידי המרצחים… לא, אני הולך… ויחיאל נגש לאבא ומודיע: אני הולך לבית־הכנסת. אבא מונע אותו, אל תלך… יחיאל תוהה. איך?… הם יטמאו את ספרי התורה… אבא עמד על דעתו, לא תלך… יחיאל בטוח בדעתו, צועק: רבי, לא אשמע לך… הפעם לא אשמע לך… לא אתן לחלל. אבא מצוה לו: אל תלך… הטמאים האלה אינם יכולים לחלל את קדשינו… תורתנו תורת חיים…יקרה נפש אחת מישראל… חייך קדושים… יחיאל איננו שומע והולך. אבא רץ לעכבו, הוא דוחף את אבא והולך לו. ועד שהתכוננו ללכת להשבע עם ספר־התורה ביד נודע, כי יחיאל נרצח על מדרגות ארון־הקודש… אבא בוכה כילד: קדוש… על קידוש השם…אבא הלך ונשבע. הפרעות נעצרו. וכשחזר אבא הביתה ישב אצל השולחן בחדרו. ראשו שמוט על ידיו וכל הלילה בכה. ורק מזמן לזמן ניחם עצמו מתוך בכי: הצלתי עדה שלמה… חיי אנשים…
שתיקה
שרה: (כלעצמה): ומי יודע, עם מי הצדק… עם אבי או עם אביו של דוב… מי יודע?… (אחרי שתיקה קצרה) אתה יודע, שמואל, כשיש לך ילדים – על הרבה דברים אתה מתחיל לחשוב אחרת משחשבת מקודם… מחשבות שהיו לך ודאיות כשתים ושתים – ארבע, נעשות לך ספקות…
שמואל: למחשבות בני אדם בכלל אין יציבות. לכל דבר ודבר יש פנים לכאן ולכאן… כעין קפיץ הוא מוחו של בן אדם. תטה אותו שמה. הנה… למעלה, למטה… לחד גיסא ומאידך גיסא… ולולא התאוה שבנו להאחז במה־שהוא בהויה, לולא כוח הרצון שבנו לשלוט, להיות למה־שהוא בהויה, לא היינו מוצאים לעולם את ידינו ורגלינו בסבך המחשבות שלנו.
שרה: אתה, שמואל, מדבר על סבך של מחשבות…אתה השמאלי… הקיצוני…
שמואל: וגם את, שרה, לא מבינה אותי… והלא לפניך אני גלוי תמיד… כן, אני שמאלי, קיצוני… מוחי, הגיוני – קו ישר, אבל, אבל… בנשמתי רעל. ואולי… בקיצוניות המופשטת אני נח ומוצא מפלט מנשמתי האכולה רעל של ספקות… כן. אבל מה אתך, הפעם, שרה? אחרת את… את הבטוחה… הרקדנית הגלילית, אחרת…
שרה: (כלעצמה): אחרת… אחרת… כל כך הרבה על שכם אחד… כיבוש הארץ… אֵם… אני מרגישה עצמי כאלו מישהו אחז פתאום בשערות ראשי ומטלטל אותי… האמנם פחד הסכנה המרחפת על ההר, נפל עלי? לא… לא… (בקולה בכי עצור) מה אתי?… האומנם רק אם אני?… רק אֵם… (קמה ובורחת החוצה).
שמואל: (נשאר יחידי. הולך הנה והנה בחדר).
מרים: (נכנסת – לשמואל): שאול עוד לא בא?
שמואל: מצפת מאחרים תמיד, יבוא עוד מעט.
מרים: בלילה יחידי.
נכנסים אבא ויהודית.
יהודית: צריך להכין את הלוקס.
אבא: (כבן ארבעים): למה?
יהודית: שמא.
אבא: מה שמא?
יהודית: מה למה?
מרים: (צוחקת).
אבא: מה את מפטפטת?
יהודית: אמרת למה, אמרתי שמא… אמרתי לך שצריך להכין את הלוקס, להדליק אותו, ואתה עם החסכונות שלך… למה?
אבא: כן… חסכון… בכל… אין דבר קטן וגדול במשק. קטן כגדול, רבע שעה פחות דלק הלוקס פחות הוצאה, זאת תורת המשק… עוד ביצה אחת בלול, עוד ליטר חלב אחד ברפת, עוד ראש־כרובית אחד בגינה. וחסכון של שעה בלוקס, זאת היא תורת המשק וחכמתו… וי וי, צריך עוד ללמד וללמד אתכם.
יהודית: המלמד שלנו…
אבא: גם אני למדתי… כן, למדתי. מי שם לב לקטנות? קרע בחולצה, הלאה! ובמחסן לקחתי אחרת. המנורה בחדרי, מה איכפת לי, אם תדלק כל הלילה… לא… (מביט על השולחן) וגם זה… ראי, מנהג חדש. מפה על השולחן… מה היה חסר בלעדיה? יש שעוונית, די. אבל תהא מפה, בשעת אכילה, אבל עכשיו, למה?… (מסיר את המפה ומקפלה) השעוונית נקיה.
יהודית: באמת נעשית קמצן.
אבא: יהא קמצן… אבל למה להוסיף עבודה? להוסיף כביסה? האין עבודה בלול, ברפת, בגינה? למה?… (מבטו נופל החוצה דרך החלון) ראו, איזו שקיעה…
מרים, יהודית ואבא עם המפה שבידו נגשים לחלון.
אבא: השמים בוערים.
מרים: איזה יופי.
אבא: שמואל, ראה.
שמואל (נשאר יושב על מקומו).
מרים: ראו, החרמון בוער…
יהודית: והצללים מתפרקים על ההרים.
אבא: (שם ידו על כתפה של יהודית): איזה עולם אחר…
יהודית: (צוחקת בקול עליז): ראו, שפרה השלימה עם חיים… עומדים יחד. יד על שכם ומביטים לשקיעה… והוא שר מזמורו תמיד.
חיים: (בחוץ שר בלט):
לעשיר היה צאן ובקר
צאן ובקר הרבה מאד.
מרים: שקעה… השמש…
אבא, יהודית ומרים נלוים לחיים
ולרש אין כל, כי אם כבשה אחת
כבשה אחת קטנה…
אבא: ארצנו… יפה ארצנו… (מוציא את ראשו מבעד החלון כמסתכל במה־שהוא) מה זה שם? יונה עם כבשה על ידיו. ודוב אחריו.
יהודית: מה, המליטה?…
אבא: (צוחק): איכרה… עכשיו עונת ההמלטה?
נכנס יונה כשכבשה בזרועותיו, אחריו דוב ואחריהם חיים ושפרה.
אבא: מה קרה?
יונה: (כבן עשרים ושתים, מגודל שערות וזקן. מניח את הכבשה על השולחן): רק עכשיו, בדירה, נראה לי… הדליקו את הלוקס.
כולם עומדים מסביב לכבשה. אבא מדליק את הלוקס.
חיים: (כשראה ספר מתחת הכבשה, מוציא אותו ומתמרמר): זהו היחס לספרים… על הספר (שם את הספר בארון ונחפז לכבשה).
שרה: (נכנסת): מה קרה?
יונה: הנה… פצע… בסכין… ימח שמו. הרגשתי כל היום… מבטיהם… ועזבתי את החוּלה בהקדם.
דוב: (מתבונן בפצע): לא עמוק.
יונה: (מלא התמרמרות): אבל פצעה, ימח שמו. אחד הרועים הסתובב כל הזמן בין העדר. ישבתי לי כאילו אינני מבין מאום, ואינני מעלים עין ממנו. החליל מוצא חן בעיניו, אבל לא נתתי לגשת אליו. ובכל זאת, ימח שמו, מצא רגע ותחב את פגיונו… (מלטף את ראש הכבשה) מדוע לא צעקת, טיפשה… תנו מים… הנה הקומקום (כשהוא אוחז בידיו את מקום הפצע) צקו מים, הנה.
יהודית: (נוטלת את הקומקום, יוצקת מים. כולם עומדים מסביב ומביטים).
יונה: (כשהוא רוחץ את הפצע): א, ימח שמם, אין אל אבוך…
יהודית: (בחיוך טוב): אין אל אבוך, אל אבוך, מבוך תבוך, מעבר יבוק… שכחת, יונה, שאינך בחולה. בין יהודים אתה.
צוחקים.
חיים: משוררת, איזה חרוזים.
יונה: (נעלב. ליהודית): נסי את להיות ביניהם, עם הצאן בחולה… (מכלה את מעשהו) תשאר לעת־עתה פה, נראה עד שנלך לישון. (נוטל את הכבשה מהשולחן ושם אותה בפינת החדר).
מתישבים ליד השולחן.
שרה: (כשהיא מנקה את השולחן): והכבשה מה אשמה?
יונה: (מוציא את חלילו מכיסו, מנסה אותו): אני כבר יודע אותם. מרגיש בתנועותיהם את הרהורי לבם. כל היום הרגשתי, באויר לא שקט… עוצרים איזה סוד בלבם. כן. מה שהוא יתפרץ… יראים מאתנו. אבל…
מרים: ושאול לא בא עוד.
שרה: לוא ידעתי, לא הייתי נותנת לו לנסוע, רק בתנאי שיחזור מבעוד יום…
יהודית: הלא בפעם הראשונה הביא לצפת את תות־השדה שלנו… מי יודע אם מצא שם קופצים על סחורה זו… ואולי ישאר ללון בצפת?
מרים: מי, שאול?… לא, דוקא. בזמן של אי־שקט לא יעזוב בלילה את ההר.
דוב: כן… נכון, מרים. שאול לא ישאר ללון בצפת. נסדר את העבודה ונצא לפגוש אותו. מי עבד היום בכביסה?
שרה: אַת מרים, לא לרפת, ולא בכביסה.
אבא: וכי מה?
יהודית: אומרים לך ודי. בנת?
מרים: (מתאדמת): מדוע? עודני יכולה…
דוב: (בטוב לב): ככה?… אל תתבישי, מרים… בודאי… ובכן, את הדישה לגמור מחר. צריך להחזיר את המכונה. את השמירה יש להגביר גם ביום. שלושה אנשים, להסתכל במתרחש בסביבה.
מרים: בשמירה אוכל גם אני.
דוב: טוב. כביסה לא תהיה מחר. ברפת ובלול רק אחת. ובמטבח לא יהיה מחר איש מיוחד. (ליונה) עם הצאן לא תלך מחר לחוּלה. נחכה ימים אחדים. פה בהר תרעה ותשגיח. ובכן, יונה, מרים ואבא בשמירה. יהודית ברפת ובלול. בדישה אני, שרה, שאול, שפרה וחיים.
חיים: צריך הייתי לגמור פעם עם ארון־הספרים. הלא סוף־סוף יגיעו אלינו הספרים החדשים ששולחים לנו. איפה אשים אותם?
שפרה: הוא כבר מתחיל עם התרבות שלו.
חיים: כן… כן… עם התרבות שלו. אינני מתביש בזה. ואם אנחנו בהר, כלום אין כבר לנו שום שייכות לתרבות?
יהודית: ששא… חיים ושפרה מתקוטטים כבר.
דוב: (לשמואל): ואתה, שמואל?
שמואל: אני מוכרח לגמור את הרצאתי. רק כשבועיים נשאר לועידה. הלא קבלתי על עצמי להרצות על דבר פעולתנו בגליל.
אבא: (בצחוק, באזנה של יהודית): מתכונן להבחר לועד הפועל…
דוב: (שמע את דברי אבא. מחייך בטוב לב): ובכן, חיים, אתה נחוץ לדישה.
חיים: אם נחוץ… אלא שאת עבודת התרבות מזניחים לגמרי.
דוב: נו, עכשיו לצאת לקראת שאול. הוא נסע בלי נשק. (ליונה) הנח את החליל, בא שנינו… על סוסים.
מרים: עד אן תלכו?
דוב: עד העמק… בעמק הדרך בטוחה יותר. העיקר פה על ההר. (כשהוא קם) אבא, קח רובה ותסובב את המחנה, השדות… יונה, נלך.
מבחוץ נשמעת דפיקה חזקה.
שרה: (צורחת, כשהיא חוטפת את ראשה בידיה): הילדים!
דוב: (רץ לדלת, כשחצי גופו בחוץ): שאול?
שאול: (מבחוץ): כן. אני.
דוב: שאול בא… שאול בא…
שאול: (נכנס. בידו שק ועל שכמו רובה).
מרים: (אוחזת אותו בחיבה בזרועו): מדוע אחרת?
שאול: היו לי שם סידורים רבים ואחרתי.
מרים: אבל בזמן כזה יחידי בלילה…
שאול: כן. כבר בדרכי שמה הרגשתי באויר דבר־מה לא טוב… וגם עכשיו בנסעי חזרה. תלוי משהו באויר…
אבא: ומאין לך הרובה, הלא יצאת בלי נשק?
שאול: הרגשתי ולקחתי בצפת.
חיים: לא מסרו לך בצפת חבילת הספרים בשבילי?
שאול: איזה ספרים?
חיים: אולי שלחו מירושלים דרך צפת… הספרים החדשים בשבילנו.
שאול: לא, אינני יודע מאומה.
חיים: כך הוא היחס שם לתרבות… בשבילנו.
שאול: אבל לוא ראיתם איך התנפלו על תות־השדה שלנו. איך חטפו מידי…
כולם: (בשמחה): כן? כן?
שאול: לוא ראיתם את הנשים, ממש בעינים אכלו אותם והעינים מבריקות כביום החופה… ואשה אחת כרסנית לא נשאר בשבילה, כמעט שבכתה, “מתי תביא עוד, חלוץ”… ואני להכעיס: מדוע אחרת? מי יודע מתי יהיו עוד.
דוב: מדוע להכעיס? מתאוה לתות השדה, מסכנה…
שאול: כרסנית כזו כמו ההר שלנו.
דוב: (למרים): מרים, שמרי על הבטן שלך… שאול איננו אוהב כרס… שמרי היטב. אבל לא שמרת. (מראה על מרים) התאדמה… ראו… (צוחק).
שאול: (כשהוא מוציא מן השק שבידו קופסה עם תות־השדה): וזה הבאתי בחזרה. נתקלקלו קצת בדרך. לא רציתי למכור. רציתי שהתות הראשון יהא כולו מובחר.
דוב: (נוטל את הקופסה מידי דוב1. מתבונן בתות השדה): יפים להפליא, (שם לתוך פיו) איזה ריח, טעם אביב ממש… ולוקח שוב מלא קומצו לתוך פיו. יונה שולח גם הוא את ידו לקופסה ואחריו אחרים. כל אחד ואחד משתדל לחטוף יותר, כשפיהם מלא צחוק. מתוך צחוק מתנפלים איש על רעהו וחוטפים כל כמה שהיד קומצת ושמים בפה בתאבון).
דוב: (יושב אל השולחן, כשהוא זורק את הקופסה הריקה): אי, מחבלים… (לשאול) וכמה הבאת כסף?
שאול: בעד תות השדה? שלוש לירות.
כולם: (בשמחה): כן? שלוש לירות?
דוב: כשלושים לירות יכניס השנה.
אבא: הנה!
יהודית: וכמה לעגו לנו… על ההר תות השדה?!
דוב: אוי, טפשים, מה יודעים הם מהברכה הטמונה בארץ.
שאול: והנה על ההר הזה. תות השדה… תות השדה ממש, אדומים כשקיעת החמה על ההר שלנו (בצחוק ליונה העומד על ידו) נו, יונה, איפה החליל שלך, לכבוד תות־השדה (שם ידו האחת על שכם יונה והשניה על שכמה של מרים העומדת על ידו ומתחיל להתנועע בקלות ולשיר בצחוק על שפתיו).
אל יבנה הגליל
אל יבנה הגליל
אנחנו נבנה הגליל…
לאט לאט והריקוד שהתחיל שאול בקלות ובצחוק נעשה רציני. נספחים אליו אחד אחרי אחד, הריקוד מתלהב ועולה, והכל רוקדים מלבד שמואל היושב אצל השולחן ושרה היושבת תפושה במחשבות.
יהודית: (פורשת מהעיגול, חוטפת את שרה ומושכת אותה לריקוד): בואי, בואי לרקוד… את הרקדנית הגלילית. (צוחקת) שמא את יראה מהתנפלות עלינו? בואי לרקוד (בהתלהבות).
אנחנו נבנה הגליל…
שרה: (נספחת לעיגול הרוקד. מתחילה בהתלהבות, כאילו משליכה עצמה לתוך אש. אבל בעוד זמן פורשת ויוצאת במחול בתוך העיגול לבדה כשהיא שרה בקול מלא עצב):
למה, למה, למה…
למה עזבתני…
למה עזבתני…
למה, למה, למה…
למה, למה, למה..
למה עזבתני…
תנועותיה מלאות עצבות וצער. הכל מרגישים בריקוד המשונה של שרה. נשארים עומדים תמהים ומביטים עליה. ושרה כאילו מתכנסת יותר ויותר לתוכה פנימה, ללב המלא כאב וצער, כל הריקוד שלה רווי כאב ותפילה, רוקדת ושרה.
למה, למה, למה…
למה עזבתני…
למה עזבתני…
פתאום היא צונחת על הספסל שעל יד השולחן כמתעלפת.
הכול: (נבהלים אליה): שרה, מה אתך?… שרה…
שרה: (כמתוך תפילה, בפחד גדול): הילדים… דוב, הילדים!
מסך.
מערכה שניה 🔗
תמונה א' 🔗
לילה על ההר, כמו במערכה הראשונה.
הזקן: (אוחז בידו האחת את הילקוט ובידו האחת קומץ עשבים ומראה אותם לצעיר): רואה אתה, הסתכל בהם שתכירם. אלה המה עשבי רפואה לכאב־ראש.
הצעיר: עוד מעט ויעבור הלילה.
הזקן: כן. היום יכסה אותו.
הצעיר: ושוב נכנס למערה?
הזקן: כן, שוב נכנס למערה.
הצעיר: כמה נסתרות ללילה. מה עמוק סודו.
הזקן: גם סוד היום עמוק כתהום. גלוי הוא ובגילויו הוא מכסה סודו… עמוק סוד היום על הרי ישראל.
הצעיר: עיני ראו רק אנשים.
הזקן: סוד הוא האיש עלי אדמות…
הצעיר: שרה חוששת לילדים… ככל אם.
הזקן: הס, צעיר, ודום. של נעליך לפני פרפורי נפש האדם.
הצעיר: למדני, זקן, ואל תקצוף עלי.
הזקן: תביט ליום, על בן־אדם כבשעת תפילה ועיניך נשואות לשמים, לשם.
הצעיר: אני שומע לך.
הזקן: נכנס למערה. עוד מעט ואתא יום.
הזקן נכנס למערה, אחריו הצעיר.
הזקן: (מתוך המערה): נתבונן שוב לסוד־היום, שור, הבט…
התמונה נעלמת.
תמונה ב'. 🔗
חצר הקבוצה. החצר מוקפת גדר. מצד ימין בית בן שתי קומות. בקומה השניה מעון הקבוצה. למטה חדר־האוכל והמטבח. מצד שמאל רפת, בצידה לול. בצד ימין לצד הקהל כנף של מכונת דישה. לידה עומדים דוב, שאול, שפרה ומרים, מסתכלים במכונה כאילו מחפשים דבר־מה. שרה יושבת אצל המכונה על אבן. לפנות ערב.
דוב: (מתבונן במכונה): הייתי בטוח שהיום נגמור את הדישה. מה נתקלקל? ודאי משהו קטן. למראית עין הכל בסדר. (מתבונן במכונה).
אבא: ושם מחכים למכונה. ובכלל לא כדאי עכשיו לעכבה אצלנו לזמן רב. מי יודע, מה עלול להתרחש פה בכל יום.
שרה: (כלעצמה, בחיוך מר): הנה איש המשק. המכונה יקרה לו מהאנשים…
אבא: (ברצינות): המכונה היחידה בגליל.
שאול: אולי כדאי להכניסה ללילה לרפת.
מרים: לאן? לרפת? לבהמות?
שאול: (בצחוק): אי, שכחתי, נגעתי בנשים, ברפת שלהן.
דוב: (תוך בדיקה במכונה): מצאתי… מצאתי, הנה, רואים אתם? פה, (מראה על גלגל קטן במכונה) זה בולט יותר מדי. זהו. אראה תיכף. (עולה למעלה על המכונה, מתבונן ואומר בהנאה) בודאי… מצאתי. תיקון קל. תיכף אתקן. (מתישר, רוצה לרדת. מבטו נופל מחוץ לגדר. נשאר עומד, מביט לפניו) מי שם? דוהרים כמשוגעים.
הכול, מלבד שרה היושבת תפוסה במחשבות, עולים על המכונה ומביטים לפניהם מעבר לגדר.
דוב: עפים כאילו כנפים להם.
אבא: חבל על הבהמות.
שפרה: הלא הם חנה ודן.
דוב: מה קרה?
אבא: מה קרה? משתובבים. כלום חנה תרכב על סוס כבן־אדם? הסוס יפול תחתיה… כיצד אין אלה יודעים לשמור על רכוש.
דוב: כן, הראשונה חנה. ואחריה דן.
כולם מביטים, שותקים.
דוב: (מנפנף בידו לבאים): שלום, שלום.
הבאים: שלום, שלום, הכל בסדר אצלכם?
כולם: הכל בסדר. שלום, שלום.
דוב: עזבו שם את הסוסים, קשרו אותם לעץ ובואו.
באים לחצר חנה ודן.
דוב: שלום, מה קרה?
מרים: נטפלתם להם? כך בודאי… סתם.
חנה: (כבת שלושים): לא… לא סתם… אין אתם יודעים מאומה?… הלא ההר בסכנה…
שרה: (כמקיצה ממחשבותיה): אכן… כן הדבר?
חנה: נסגרתם בד' אמות שלכם ואין אתם יודעים מאומה? יש ידיעות ברורות כי מתכוננים לעלות עליכם… ובאנו….
שאול: לא בנקל כל־כך יעלה להם הדבר הזה.
דן: (כבן שלושים וחמש): ויש חכמים כאלה האומרים שצריך לעזוב את ההר…
דוב: כן?
שאול: כבר יראים? חשבון שלא בפני בעל־הבית…
חנה: גם ראובן אומר שעל פי חכמת הסטראטיגיה.
דן: (צוחק לדוב): הלא תזכור אותו מהגדוד… תמיד כשהיה מתקבל צו מהמפקד העליון והיינו עושים את המוטל עלינו, היה גם ראובן עושה כל המוטל עליו, אבל תמיד היה מתווכח האם זה נכון והאם זה מתקבל על הדעת על פי חכמת הסטראטיגיה או לא… הלא קראנו לו חכם האסטראטיגיה…
שרה: ראובן אומר, שצריך לעזוב את המחנה וההר?
חנה: מי חכם וירד לעומקה של חכמת הסטראטיגיה שלו…
דוב: ועוד הערב יש להתכונן?
חנה: בדרך הרגשנו כי דבר מה תלוי באויר…
דוב: ומאין נודע לכם הדבר?
חנה: אתמול נודע. הודיעו בירושלים… לא ברור יד מי באמצע. אולי יד כולם.
שאול: אם יתפשו את ההר, אז חצי הגליל העליון יהיה מעבר לגבול ארץ־ישראל.
חנה: האפנדי שעל־יד ההר הרגיש שידיו פתוחות, שאין כל מעצור והוא מתכונן… ובמוסדות שלנו כבר מתוכחים. החברים שלנו נגד עזיבת ההר, אבל מחוץ לחברינו יש דעות בעד עזיבת המקום. טעמים מטעמים שונים… עזבתי אותם על כל הויכוחים שלהם, חטפתי קצת נשק ורצנו, אני ודן, אליכם… ואם יחליטו שם שצריך לעזוב את ההר, ודאי יבוא הנה יוחנן (לשרה) אחיך… להשפיע להכנע להחלטתם.
דוב: יוחנן?… יוחנן?… לא ראיתיו כשש שנים.
חנה: (לשרה): נעשה עוד חשוב יותר… מנהיג… (מוציאה מכיסה תמונה) הבאתי לך את התמונה שלו. הנה…
שרה: (מסתכלת בתמונה): כן, פניו פני אבא… אותו הרוך שבפניו. אותו המבט, ואותו הזקן… אבא…
חנה: ומה עם תות־השדה?… סבורים אתם כי אין לי ולהר ולא כלום? יודעת אני מכל הנעשה אצלכם. ההצליח הנסיון?
דוב: לעגו לנו… אולם שאול הביא אתמול שלוש לירות מזומנים. מכירה ראשונה. בכלל הלא דעתי שהפירות פה על ההר יהיה ענף מכניס חשוב.
חנה: טוב, בני חיל… ומה הכבשים? איך נקלטו?
דוב: מצוין.
חנה: נו, בזה גם לי חלק. השגתי את הכסף… (מביטה מסביב) כמה טוב פה אצלכם. נשימה אחרת לגמרי… כמה זמן לא הייתי עמכם? כחצי שנה… טוב פה אצלכם… (לשפרה) ואת, עז, עודך מתקוטטת עם חיים? עוד?…
שפרה: (בצחוק של שובבה): לא אני, תמיד הוא…
אבא: (בצחוק): ובסופו של דבר, נצטרך לפנות להם חדר מיוחד.
צוחקים.
דוב: (לאבא): לדעתי, הדיר רחוק יותר מדי מהחצר… צריך להעביר את הצאן לצריף הישן שאצל החצר, ואם יהיה צורך נאספם אל החצר, או גם אל הרפת.
אבא: כן… צדקת…
דוב: נכניס מקודם את הנדרש למחסן ואחר־כך נאסף את הצאן לצריף, בואו.
דוב, אבא, שפרה, מרים ושאול נגשים לשקים מלאי תבואה שליד המכונה ונושאים אותם למחסן.
דן: אלך לסדר את הסוסים, (הולך).
חנה: (לשרה): ומה, הילדים בריאים?
שרה: עמרם קדח. עכשיו בריאים.
חנה: קשה לך בודאי, גם בעבודה וגם עם הילדים. קשה בודאי.
שרה: לא. היה קשה, אבל עכשיו גדלו. רק לא טוב שהם גדלים בלי בית־ספר, בלי סביבת ילדים. חשבתי אולי כדאי להביאם למקום שיש שם בית־ספר. אבל דוב איננו מסכים. “כל מקום ואשר לו, אין לנו פה בית־ספר, יגדלו ככה. אנחנו פה וגם ילדינו פה… להיות עובדי אדמה או רועי צאן ילמדו גם פה”.
חנה: אמת. הצדק אתו..
שרה: ואני איני בטוחה בצדקתו.
חנה: ואני בטוחה… זאת היא האמת שלנו.
שרה: (קמה. נגשת לשקי התבואה, והיא ושפרה נוטלות שק ונושאות אותו למחסן).
חיים (בא): א, חנה, שלום, מירושלים?
חנה: כן.
חיים: לא מסרו לך חבילת ספרים בשבילנו?
חנה: איזה ספרים? אינך יודע מה נעשה סביבך. הלא ההר בסכנה ובאתי.
חיים: זה ענין אחר… אבל כמה פעמים כתבתי להם, לועדת־התרבות, כי בהזדמנות הראשונה ישלחו לנו את חבילת הספרים המיועדת בשבילנו. את עבודת התרבות מזניחים לגמרי. העתונות מאחרת תמיד. ספרים אין שולחים, מרצים אינם באים, ואם אנחנו בהר, עלינו לחיות כפראים. איך זה מזניחים ציבור שלם…
חנה: (בצחוק): אבל אני מה?
חיים: זה דרך השבעים שהם שוכחים תמיד את הרעבים. להם בעיר יש הכל, תיאטרון, אספות, הרצאות – תרבות…
חנה: אתה ילד… אספות, הרצאות, תרבות… ולהפוך הר שמם למקום ישוב זה אינה תרבות?
חיים: זה ענין אחר… אבל את עבודת התרבות מזניחים לגמרי…
מבחוץ נשמעים קולות “האלא”… “האלא”… פעית צאן. כבשה נדחפת לתוך החצר, יונה רץ אחריה, חוטף אותה בזרועותיו, אומר: “טיפשונת” ויוצא אתה.
שמואל (בא לחנה): א, שלום, שמעתי. כבר ספרו לי. וכשאת עזבת את ירושלים לא החליטו עוד, אם לעזוב את ההר, או לא?
חנה: לא, אני כבר החלטתי… וגם כל החברים שלנו כבר החליטו.
שמואל: על דברים כאלה אין להחליט על רגל אחת, יש פנים לכאן ולכאן… צריך להתעמק ולהביט מנקודת השקפה של העתיד.
חנה: ובכן דעתך נוטה?…
שמואל: לא. לא אמרתי דבר… צריך רק לשקול היטב את ה“בעד” וה“כנגד”. הלא אמרת שיוחנן יבוא. נשמע מה בפיו.
חנה: אבל אתה, אתה מה דעתך?
שמואל: ודעתם של אחרים פה בהר, את יודעת כבר? דעתו של דוב, של שרה?…
חנה: דוב?… בדוב אני בטוחה…
שמואל: בטוחה?
חנה: הלא אתה אין לך דבר בעולם, שתהא בטוח בו…
שמואל: (בכעס): ואת כאילו אינך יודעת, מי עכשיו השליט על דוב? את בודאי לא…
חנה: זה לא עסקך… ואין לשום בן אדם ענין למה שביני ובין דוב… אני שואלת אותך, מה דעתך על עזיבת ההר?
שמואל: הלא אמרתי לך, את דעתי לא חויתי עוד.
חנה: (עושה תנועה של אי־רצון כלפי שמואל. פונה לחיים): חיים, יש מישהו במטבח? אני רעבה כמאה כלבים רעבים.
דן: (כשהוא בא לחצר) ואני כמאתים כלבים רעבים.
חנה, דן וחיים נפנים לחדר האוכל.
שמואל: (פונה גם הוא ללכת).
דוב: (בדרך למכונה פוגש בשמואל): נו, ראית את חנה, מה דעתך?
שמואל: מי יודע מה יחליטו שם… יש פנים לכאן ולכאן… צריך לדעת מה יחליטו שם…
דוב: אבל דעתנו אנו?
שמואל: נשמע מה בפי יוחנן.
דוב: ודעתך?
שמואל: (שותק).
דוב: ובכן דעתך?
שמואל: (צריחה עצורת־בכי מתפרצת מפיו): מה אתם כולכם רוצים ממני… דוב, אולי תבין אותי, פעם… רעל של דורות בנשמתי… הכל שקוף לפני יותר מדי… רעל של דורות בנשמתי… זר אני בתוככם… מה אתם כולכם רוצים ממני… (חוטף את ראשו בשתי ידיו – עוזב את דוב וממשיך דרכו לצד המטבח).
דוב ניגש למכונה. עומד רגע תפוס במחשבות. אחר כך מכניס ראשו ורובו אל מתחת למכונה ומתחיל שם בתיקון. שרה באה ויושבת על האבן ליד המכונה, תפוסה במחשבות.
דוב: (מתחת למכונה): את פה, שרה, תני לי את המלקחיים.
שרה (בפיזור הנפש) מה?
דוב: את המלקחיים תני לי.
שרה: (מגישה לו פטיש המונח על ידה): הנה.
דוב: (שולח את ידו מתחת המכונה. לוקח בידו את ידית הפטיש): הלא את המלקחיים ביקשתי.
שרה: מה?
דוב: את המלקחיים ביקשתי.
שרה: איפה הם?
דוב: שם, בארגז המכשירים.
שרה: (קמה, מפוזרה, נוטלת מארגז המכשירים שעל יד המכונה את המלקחיים ומגישה לו. יושבת שוב על מקומה על האבן. שמה ראשה בשתי כפות ידיה ובוכה).
דוב: נו, כמדומני שהכל בסדר עכשיו. שרה, הביטי שמה, הגלגל הקטן בצד שמאל מתנועע?
שרה (יושבת דומם).
דוב: שרה.
שרה: מה?
דוב: הגלגל שמה, הקטן, בצד שמאל, מתנועע?
שרה: איפה?
דוב: בצד שמאל.
שרה: (קמה ומביטה על הגלגל הקטן): כן, מתנועע (חוזרת שוב אל מקומה, שׂמה פניה בין כפות ידיה).
דוב: טוב. עכשיו, כמדומני, הכל בסדר. שרה, הא לך את הפטיש והמלקחיים.
שרה: (שותקת).
דוב: (מוציא את ראשו מתחת המכונה. מביט על שרה בתמהון): שרה…
שרה: (יושבת דומם ואינה מרגישה בו).
דוב: (ניגש אליה): שרה…
שרה: (מוציאה את פניה מתוך כפות ידיה. מביטה אל דוב בעינים דומעות ומלאות תחנונים).
דוב: שרה…
שרה: (איננה עוצרת ברוחה וצריחה מרה מתפרצת מפיה): דוב, הילדים!…
דוב: כן, באה שעת הנסיון…
שרה: דוב, איזה פחד משונה תוקף אותי.
דוב: הלא תמיד היית לבלי חת. ראשונה לשמירה המסוכנה ביותר.
שרה: טרם אהיה לאם… טרם היו לנו ילדים… איזה שיתוק של פחד תוקף את מוחי ולבי… הילדים…
דוב: באה שעת הנסיון…
שרה: דוב אני מרגישה שגם בלבך כאב…
דוב: אבל הלא ידענו מה עומסים על עצמנו… וכי דעתך שנעזוב…
שרה: אין לי עכשיו כל דעה. רק פחד גדול ומשונה. וגם… (כאילו משהו נחוור לה פתאום) דוב, זה לא פחד…לא, לא לא, לא פחד… גורל הילדים… מקנאה אני בחנה, שפרה, יהודית… אין להם כל אחריות כלפי ילדים.
דוב: הלא בשביל האחריות כלפי ילדינו באנו הנה.
שרה: (בוכה מר).
דוב: (מחבק את ראשה): ומה? רוצה אַת לקחת את הילדים וללכת מכאן? הלא הדרך עכשיו… אשה עם ילדים, מסוכן מאד.
שרה: אני יודעת… לבדי עם הילדים אי־אפשר.
דוב: ואם אני אלך מכאן, הלא הכול ילכו… ולעזוב את ההר… ההר שלנו…
שרה: אינני יודעת… הילדים… אין לנו הזכות להקריב ילדים.
דוב: ולהקריב את חירותם לעתיד, יש לנו הזכות? ולגזול מהם את גאותם על הוריהם שעמדו באמונתם יש לנו הזכות? ולהקריב את הרגשתם, בהיותם לאנשים, כי בעורקיהם דם הורים שעמדו בכל הנסיונות בעד העתיד והדורות הבאים, כלום יש לנו הזכות?
שרה: אני רוצה שילדי יחיו.
דוב: אבל איך יחיו?
שרה: חיים, חיים לילדי…
דוב: אבל איזה חיים?….
שרה: דוב, האם לא נבין איש את שפת רעהו? דוב, אם אני… ילדי…
דוב: שרה, אל תדברי ככה. אב אני לילדי, כשם שאת אם להם… אותה האהבה ואותה האחריות.
שרה: יש חובה לגבי הילדים.
דוב: בשבילם באנו הנה.
שרה: חובתך, דוב, לגבי הילדים?
דוב: וחובתי כלפי עצמי?
שרה: רק על עצמך אתה חושב?
דוב: חובתי כלפי עצמי היא החובה שלי לגבי ילדי… אין פה מחיצות ואין פה גבולין.
שרה: אם לעצמנו מותר לנו להתאכזר… אבל לילדים?
דוב: גם אבא שלי התאכזר לעצמו ולכל הקרוב לו בהגינו בחייו על הקדוש לו… ואני חי בגאוותי על אומץ רוחו… באמונתו… והלא ידענו מה צפוי לנו בלכתנו אל ההר.
שרה: גם בנוגע לילדים?
דוב: כן.
שרה: ואולי לא צריך היה להולידם?
דוב: ואולי…
שרה: אבל הרי מולידים בנים גם בלי ההר…. ולא רק על ההר…
דוב: לוא הרגישו באמת בעלבון חיינו… אז היו מורדים מזמן בחייהם העלובים. אז או שהיו נהרגים עד אחד בהתקוממותם נגד החיים האלו, או לכל הפחות לא היו מולידים ילדים… ילדים עבדים לאלתר.
שרה: לא… לא… לא… חובת האחריות משתקת את נשמתי. הילדים!…
עוזבת את דוב והולכת כאובה כולה לבית.
דוב: (נשאר לבדו. עומד נשען על מכונת הדישה. תפוס מחשבות).
חנה: (באה מהבית, נגשת לדוב): דוב…
דוב: (שותק)
חנה: דוב.
דוב: מה?
חנה: מה אתך?
דוב: מה?
חנה: איזה פיזור נפש, מה אתך?…
דוב: מה תוכן הויכוחים בירושלים? מדוע לא שלחו תיכף אנשים? מדוע ירושלים שותקת?
חנה: מה?… דוב… אתה… אתה עודך מפקפק? עודך מחכה אתה, לעצה מירושלים, אם לעזוב את ההר או לא?… וכלום זה רק ההר… כל הגליל העליון עומד לצאת מידינו.
דוב: אבל מדוע ירושלים שותקת?
חנה: מה תחכה מירושלים?
דוב: לכל הפחות עידוד.
חנה: ילד תמים.
דוב: גם שמואל לא חיוה עדין את דעתו.
חנה: שוב אתה ילד… בעיניו הן לכל דבר שתי פנים. לכאן ולכאן… מה לנו ולו… דוב, אתה ילד.
דוב: (נעלב): רק את בגרת…
חנה: דוב, יד שרה באמצע… היא…
דוב: (בכעס ובתוקף): אף לא מלה על שרה… חנה, אף לא מלה של גנאי.
חנה: מה?… מה התלקחת ככה? ודאי אתה סבור כי באתי הנה לערוך לך פה מחזות אהבה? כבר התבגרתי… נו, מה, שרה לקחה אותך ממני. אהבתי אותך… אז כאב, כאב מאד… וגם את ההר אהבתי ואוהבת… עזבתיו, לשעה, בגללך…. למענך… נטיתי ופניתי לפניכם את הדרך. לא רגע של חשבונות עכשיו… כבר התבגרתי. אינני ילדה בת שש־עשרה… אני תמיד גלויה. לא כאב אחד נתתי לארץ… ואם כאב, מה בכך…
דוב: אבל מה רצונך משרה?
חנה: שלא תרפה את ידיך… אתה יודע כי אתה הוא המכריע, פה, בכל… במחיצתך כולם אמיצים… צלך חופף על הכל… ואם ידיך תרפינה אינני בטוחה באחרים… ושרה מרפה את ידיך…
דוב: אבל מה הם הנימוקים בירושלים לעזיבה? מדוע?
חנה: דוב, אינני מכירה אותך… דוב, לא אתן הפעם… את כולך לקחו ממני… טוב… את אשר שלי יכולתי להפקיר… יש לי כתפים… אוכל לשאת… אבל, את אמונתך, את אמונתנו לא אתן לגזול… לא… דוב, רק בקשה אחת ואחרונה. אמונתך וההר הזה… רק שתי אלה תשיב לי… דוב, לא נעזוב את ההר… לא נתן אותו כל עוד בחיים אנחנו… דוב, מדוע אתה שותק?
דוב: (שותק).
חנה: דוב, מדוע אתה שותק?…
מהבית יוצאים מרים ושאול. אחריהם בא חיים ושפרה, שמואל ודן, גם יהודית ואבא. שרה יוצאת אחריהם, באה סמוך למכונה ויושבת על אבן. דוב עומד תפוס מחשבות, נשען על המכונה.
יונה: (נכנס לחצר): כל העדר כבר בצריף הישן. ולהעביר את הצאן לחצר יכולים בכל רגע ורגע. (יושב).
מתחיל להחשיך. הכל יושבים בחצר סמוכים זה לזה. שותקים. פתאום נשמעות יריות רחוקות.
שרה: (צורחת מר): הילדים!…
דוב: (מתעורר): שרה… (מוציא את אקדחו מהחגורה שעל מתניו ומושיטו לשרה) הא לך. (לכולם) לנשק.
נעלמים רגע ושבים, הגברים רובים בידיהם וביד הנשים אקדחים.
דוב: חיים, שפרה ומרים אל מבוא החצר. שרה, שמואל ויהודית ליד דלת הבית. ואנחנו נצא מהחצר, נראה מי שם.
דוב, חנה, אבא, דן ושאול עוזבים את החצר. שרה, שמואל ויהודית עומדים ליד דלת הבית. אצל מבוא החצר עומדים הכן חיים, שפרה ומרים.
דוב: (שומעים את קולו מחוץ לחצר): אני וחנה נרד על הסוסים עד העמק. אתם תסובבו את השדות. מי שיפגש בהם יודיע על ידי יריה. לחנם, שום יריה!..
דממה. נשמעת רק שעטת הסוסים. שוב שקט. דממה, כעבור זמן מה שבים כולם לחצר, כשהרובים בידיהם.
דוב: שום איש שום תנועה. שקט ודממה מסביב.
מתישבים שוב בחצר, אחד על יד השני. יושבים דוממים. באים ראובן ואביבה.
אביבה: (כבת עשרים): שלום!
כולם: מאין?
ראובן: (כבן שלושים וחמש): שלום. מאַילת באנו. להיות אתכם מוכנים…
דוב: בלילה הלכתם רק שניכם?
חנה: הסטראטיגיקן שלנו, איך הלכתם בלילה רק שניכם?
אביבה: (מראה על החגורה עם האקדח על מתניה).
חנה: אבל עכשיו בלילה עם אשה?
ראובן: (מראה על אקדחו): וזה?
חנה: ולא פגשתם בחבורה, בחושך?
ראובן: (מראה על פנס חשמל קטן שהוציא מכיסו): משהחשיך האירותי לפני את הדרך מזמן לזמן והסתכלתי מסביבנו…
חנה: הנה חכם הסטראטיגיה, עוד להאיר ולהראות להם כי הולכים רק שניים… עם אשה…
אביבה: אבל הלא באנו בשלום. לא הרחק מההר נדמו מרחוק צללי אנשים. ירינו פעמים אחדות…
דוב: (לעצמו): אלה הן היריות ששמענו… ואיך לא הרגשנו בכם? הלא אני וחנה ירדנו זה עכשיו עד העמק…
ראובן ואביבה יושבים.
ראובן: קשה, כמעט שאי־אפשר להגן בלילה על ההר… סלעים ונקיקים. נקל להם מאד להתגנב מבלי להרגיש בהם ולהתקיף פתאום.
דוב: צריך להתבצר בחצר, בבית.
שתיקה
אבא: והמכונה נשארה בחצר.
שתיקה
ראובן: בידי מי המפקדה פה?
שאול: בידי דוב… הוא…
שתיקה. כל אחד יושב תפוס מחשבות. שקט רווי סכנה.
חנה: (מתחילה לזמזם בלי מלים “מכורתי”).
כולם: (נלווים לשירתה של חנה. שרים):
מכורתי
נוף מולדתי
שאון גלים בים
וצל הרים סביב, סביב.
קול תנין2 בהר
האח, מולדת מולדתי.
חורשת קנים נמה
וקול חליל בחצות ליל
מדבר הרים
והרוח…
מסך.
לילה על ההר. הכל כמו בתמונה הראשונה.
הזקן: (מראה לצעיר עשבים כשהוא אוחז בידו האחת את הילקוט): וגם אלה עשבי רפואה. הסתכל בהם היטב שתכירם.
הצעיר: הרוח כל כך חזק. עוד מעט ואפול.
הזקן: התחזק. עוד מעט יעבור הלילה ונכנס למערה.
הצעיר: מה יתרחש שם לאור השמש הבא?
הזקן: זה סוד היום הבא.
הצעיר: גורל עם… פרעות, פרעות, פרעות…
הזקן: כאן נאבקים עם הגורל..
הצעיר: אולי נשחטו כבר כולם על ההר בלילה הזה?
הזקן: לא. היינו שומעים את קול התאבקותם.
הצעיר: זקן, גלה לי את מחשבותיך. עם מי לבך?
הזקן: דום, צעיר. הבט איך הם נאבקים עם הגורל ודום… נכנס.
הצעיר: ואתה אינך ירא כי יתנפלו גם עליך ויהרגוך?
הזקן: ה' אורי וישעי ממי אירא. ידם קצרה נגוע ברוח אלהים המרחפת על הרי הגליל. וחכמת הקבלה נצחית היא. ואם אפול, יש בצפת עוד חכמי קבלה אחרים תחתי לאסוף את עשבי.
הזקן נכנס למערה ואחריו הצעיר.
הזקן: (מתוך המערה): הנה הלילה עובר. שוב נשב ונתבונן לסוד היום על הרי ישראל…שור… הבט…
התמונה נעלמת.
מערכה שלישית
המקום כבמערכה השניה. בחצר הקבוצה. דוב יושב על אבן. מרוכז. שרה עומדת על ידו.
שרה: (לדוב): מדוע אתה שותק? עזבת בשתיקה את יוחנן ואת כולם עם הויכוחים ואתה יושב פה ושותק.
דוב: כל הנימוקים והטעמים של יוחנן נהירים לי… כן… עם בואו של יוחנן נתחור לי הרבה, הרבה…
שרה: גם לי נתחור הרבה. לא פחד אחזני. לא… מתו האלהים אשר על מזבחם עולים ילדים…
דוב: (כלעצמו): כן. האלהים מתו בלבנו…
שרה: אסור להקריב ילדים.
דוב: דרך גויתי יגיעו לילדי.
שרה: אתה נתת לי את הילדים, השב לי אותם חיים… יהא בהר, בגיא, בכל מקום שהוא… אבל חיים תחת השמים והשמש.
דוב: (עצמו): לא ראיתי שמים, לא החם לי השמש עד ההר הזה.
שרה: אני נגד אלהים המבקשים קרבנות אדם… אני נגד הקרבן.
דוב: (שותק).
שרה: שוב אתה שותק… מדוע אתה שותק?…
אביבה: (באה ועוברת על פניהם עם שני דליים בידיה).
דוב: (לאביבה) מה? אל המעין הלכת?… יחידה?
אביבה: (מעמידה את הדליים. מראה על האקדח בחגורתה): וזה?… הלא צריך להכין מים.
דוב: אין הולכים עכשיו אל המעין יחידה.
אביבה: (מראה על האקדח): יש לי… אינני פחדנית… (הולכת לה הלאה).
דוב: (לעצמו): כפרפר זה הנמשך אל האש…
יוחנן: (כבן חמשים. זקן שחור ויפה. בא עם חנה מהבית. מתקרבים לדוב ושרה): אחת החלטנו. את ההר צריכים לעזוב. הידיעות שלנו ברורות. הלילה יתקפו את ההר. ומה כוחכם נגד האויב הגדול פי כמה וכמה… רק קרבנות שוא…
דן וראובן באים כשהם נושאים בזרועותיהם את אביבה פצועה. בידה אקדח, אחריהם שאול, אבא, מרים, שפרה, יהודית, חיים, יונה ושמואל.
שמואל: (חיוור, צועק): לאן הלכה לבדה?… לבדה למעין?…
חנה: (ממהרת לאביבה): מה קרה? (לשמואל) הנח! (לדן ולראובן) איפה נפצעה?
דן: איננו יודעים.
דוב: (נגש לאביבה, קורע את חולצתה): איפה נפצעת, אביבה?
אביבה: (על פניה כאב. בבת־צחוק קל): אינני יודעת… פה… (היא מראה בידה על הצד השמאלי).
חנה: (מתבוננת במקום הפצע: לא בלב… בזרוע.. לא מסוכן… תחבושת. איפה התחבושת?
יהודית: (מושיטה לחנה תחבושת): הנה.
חנה: (חובשת את מקום הפצע): פצע לא מסוכן.. איך קרה הדבר?
אביבה: הלכתי למעין, להביא מים. והנה מאחורי הסלע ירו. (בשמחה) אבל תיכף עניתי… יריתי בו… והוא ברח שמה, שמה… ברח… יריתי.
דוב: פרפר… פרפר נמשך אל האש…
חנה: (גומרת לחבוש): פצע לא גדול, תוכלי לשבת או ללכת. כרצונך. (בחיבה ובחיוך) רק אל תלכי לבדך אל המעין…
שאול: הנה שם… אתם רואים, במורד ההר עומד אחד עם רובה…
כולם מפנים ראשיהם. מביטים.
דוב: לנשק! להראות להם שיש לנו נשק.
יוחנן: לא… לא עלינו להתחיל.
דוב: מה?… מי התחיל?… מי מתכונן להתנפל?… אנחנו על אדמתנו… מי בא אל מחננו וירה ממחבואים על אשה?… (לכולם) לנשק!
רצים ושבים מיד, איש איש ונשקו. גם יוחנן מוציא מחגורה שמתחת לבגדו אקדח.
דוב: אש! לא לקלוע אלא באויר…
כולם יורים.
דוב: (כשהוא מביט לפניו): עוד שנים ברחו משם, מהצד, מתחת לסלעים… שוב פעם, אש!
יורים.
דוב: אין יותר… ברחו… בא, כנראה, לחקור כמה אנחנו פה ואם יש לנו נשק. מרגלים…
יוחנן: ברור. הלילה יתנפלו. הזמן שיש עוד בידנו קצר. ואנחנו החלטנו שעליכם לעזוב את ההר. לא בלב קל קיבלנו את ההחלטה הזאת. שקלנו וחזרנו ושקלנו. חייכם יקרים יותר מדי. אם יגזלו מאתנו את ההר, נסביר לכל העולם, נצעק על העוול שנעשה לנו… זאת הדרך שהלכנו בה תמיד ועלינו ללכת בה הלאה.
דוב: שקר חדש אתם באים ליצור פה בארצנו במקום השקר הישן שם בגולה…
יוחנן: עליכם לעזוב את ההר. החלטנו. ועליכם למלאות את פקודתנו.
חנה: את ההר לא נעזוב… לא אתן… שלנו הוא…
יוחנן: תפלו פה כאחד… השונא רב מכם פי כמה וכמה.
חנה: נפול… אבל בעד ההר… ועל ההר… לא נעזוב…
יוחנן: “התנועה” זקוקה לכם.
חנה: בשביל מה? כדי שיהיה את מי לנהג? פחד נפל עליכם…
יוחנן: נפל פחד עלינו? כן… האחריות עלינו.
חנה: כאלה המה, המנהיגים מדור דור יראים את סוף־הדבר, את הנקודה האחרונה… יראים פן יקחו מכתפיהם את האחריות… לא המגמה נגד עיני המנהיגים מאז ומעולם, כי אם ההנהגה.
יוחנן: גם בשביל המפעל עלינו לעזוב את ההר… בדרך זו שלך, חנה, לא נצליח… לא זאת היא דרכנו.
שרה: דוב, למה אתה שותק?
דוב: (שותק).
יוחנן: יש לנו מה לשמור עוד מלבד ההר הזה… היהדות מלמדת אותנו אחרת…
דוב: איזו יהדות?
יוחנן: היהדות, זו שהמגמה העיקרית שלה, האדם… החיים… לחיות ולשמור על היהדות שלנו, המלמדת להרכין את הראש בשעת סכנה כאגמון זה על אפיקי מים.
שרה: דוב, מה אתה שותק?
דוב: כן… הכל… הכל נחור לי… אַת שרה… ואתה יוחנן… דם אביכם בעורקיכם. משי ראיתם תמיד לנגד עיניכם. בגדי משי, וסלסולי משי שמעו אזניכם מילדותכם. ועל זה נחמתכם וגאותכם… אבל הלא גם המשי הזה נשאר לנו לפליטה מפה… מההרים האלו הביאו אותו אבותיכם… אבותיכם קראו תמיד לצדק וליושר, ובזה רק חיזקתם את אמונת שונאינו שיש להם יושר וצדק… כן… כן… וכוח גדול וארוך, ארוך מאוד, עד אבי שלי הגבור האלם ועדינו, אנשי ההר… לא… לא נעזוב את ההר.
יוחנן: כן… גם אני לא הבנתי זמן רב את דרכי אבי. עכשיו אני מבין אותו… הדרך שלו – בה מהותנו.
דוב: לא… ואם זאת היא מהות היהדות, אנו מורדים בה… כן… מורדים… לא נמשיך ככה.
יוחנן: אבל זאת היא מהות תרבותנו. מהות היהדות.
דוב: כל היהדות וכל התרבות האנושית אינן שוות כדי רגע של פחד בעיני ילד, מפני גרזן שבידי פורע… וכל התרבויות שבעולם אינן שוות ולא כלום לעומת מבט אחד של עבדות בעיני בן אדם…
יוחנן: אבל בכוח היהדות חיינו עד עכשיו.
דוב: לא… לא אמת… בכוח הגבורים שנפלו על קדושת השם חיינו. בכוח אלה שהלכו על המוקד בעד הקדוש להם, ולא בכוח אלה שהסתתרו עם כל הקדוש להם במרתפים. בכוח אבי שלי… לא נתן את שלנו, את חרותנו, כל עוד בחיים אנחנו… נמרוד עד הסוף… לא נעזוב את ההר.
שרה: אבל הילדים?
דוב: דרך גויתי יגיעו לילדי.
שרה: כל קרבן־אדם אסור.
דוב: כל שעל ושעל שלנו זהו קרבן… כל הויתנו קרבן אחד גדול בשביל משהו נעלה וגדול… הכל מה שאנחנו עושים. כל נשימה ונשימה שלנו זהו קרבן בשביל דבר יותר נעלה מאתנו עצמנו.
שרה: אסור להקריב קרבנות אדם.
יוחנן: לא בשביל ללכת בדרך הזה שאתם הולכים בה, באנו הנה. אתם מקריבים את כל המפעל, את כל מהותנו. את כל השקפת עולמנו. יש לנו עוד משהו לשמור עליו, מלבד ההר הזה…
דוב: על מה עוד?… אין לבן־אדם על מה לשמור מלבד החירות שלו… וחרותנו אנו בהר הזה. זאת הארץ, אלה השמים וזה ההר שלנו הוא. לא נעזוב אותו כל עוד בחיים אנחנו.
שרה: (מתרחקת אל מאחורי המכונה. מגישה את אקדחה עד לרקתה).
דוב: (נגש אליה במרוצה. חוטף את ידה האוחזת באקדח. האקדח יורה באויר): שרה… מה רצית לעשות?…
שרה: (במנוחה): אסור… ואינני יכולה לשאת באחריות הקרבן של ילדי.
דוב: רצית להקריב קרבן־אדם… להקריב את עצמך.
שרה: למען הילדים…
דוב: אבל זה קרבן… קרבן אדם…
שרה: בשביל הילדים…
דוב: ואני, האם לא למען הילדים שלנו מוכן לנפול פה על ההר הזה… בשביל העתיד. בשביל הדור הבא. בשביל הילדים… אבל אם ככה את מאמינה באמת שלך… קחי הילדים וסעי אתם… לך הזכות לכך… לכי עם יוחנן ועם עוד מי שירצה לעזוב את ההר.
שרה: (נופלת על חזהו של דוב. רגע של שתיקה… שואלת): ואתם נשארים?… אתה נשאר?
דוב: כן.
שרה: (מתישרת, מביטה רגע בעיני דוב, אומרת במנוחה): כן… למען הילדים… זאת היא האמת שלי. אקחם מפה…
דוב: אל תתמהמהי. כל רגע יקר. תלכו מהצד השני. שם הדרך בטוחה. סעי… סעי תיכף… ואם אפול פה על ההר, תספרי לילדים, כשיגדלו בעד מה נפלתי… העתיד יראה עם מי היה הצדק… ספרי להם הכל… ואני מקוה כי גאותם תהיה עלי כשם שאני מתגאה באבא שלי… אל תתמהמהי… ותני לנשארים להתבצר פה.
יוחנן: אבל…
דוב: אף לא מלה אחת… (לכול) מי נשאר ומי הולך?
שמואל: אשאר אתכם עם הקללה שבנשמתי…
ראובן: מובן, מצד הסטראטיגיה נוח מאד למתנפלים… ובעיקר בלילה, בין הסלעים… וגם את המעין יסגרו עלינו.
יוחנן: ובכן, אתה אתנו?,
ראובן: (בתמהון): מה?… מי?… אעזוב?… לא… עד טיפת הדם האחרונה… בעד ההר.
יוחנן: (לכולם): מי שומע לי ויוצא אתנו?
כולם: לא… פה… לא נתן את ההר.
דוב: סעו מהר… תנו לנו להתבצר.
שרה: (רוצה לגשת לדוב, צועדת ונשארת עומדת על מקומה. מביטה ישר לעיני דוב): דוב… זאת האמת שלי… אתם מאשים אותי?
דוב: לא… שרה… העתיד ידון בינינו… סעי… אל תאחרי.
יוחנן: (כלעצמו): כן… שני דרכים… שני דרכים שונים… אבל דרכנו הוא הדרך של עם ישראל מאז ומעולם.
דוב: לא… לא אמת… שני דרכים, זה אמת… מאז ומעולם… ואנחנו אנשי ההר בוחרים בדרך המורדים… והעתיד ידון עם מי הצדק והאמת.
יוחנן ושרה יוצאים מהחצר.
דוב: (לכולם): להתבצר… עוד מעט ותשקע השמש. נסגור את שער החצר. ובשעת ההתקפה נסתדר ככה: אני, אבא, דן ושאול על השער. בבית פנימה בקומה הראשונה, חנה, חיים ויונה. שמואל, מרים, יהודית, שפרה, אביבה וראובן אתן בקומה השניה. לא לתת להכנס לחצר. ואם יתגברו ויכנסו, לא להבהל ולא לתת לגשת לבית… כל זמן ההתנפלות איש אל יעזוב את מקומו. היו מוכנים. לסגור את השער.
אבא ושאול סוגרים את השער.
דוב: (מביט מסביב, צועד צעדים אחדים מביט מלפניו) על ההרים מדורות… סימנים…
הכול באים ויושבים ליד דוב ומביטים.
דוב: (כשהוא מביט מלפניו): איזו שקיעה היום… ראו, השמים בוערים…
מרים: נהדר…
יהודית: כמה טוב בלב… נהדר…
שפרה: כן…
ראובן: כמה יפה ארצנו…
יונה: והחולה כולה מוזהבה… טובעת בזהב.
חנה: הנשימה אחרת פה לגמרי… טוב ויפה.
שתיקה. יושבים כולם על נשקם ושותקים.
חנה: (מתחילה לשיר והכול אחריה):
מכורתי,
נוף מולדתי.
שאון גלים בים.
וצל הרים סביב, סביב.
קול תנים בהר,
האח, מולדת מולדתי.
חרשת קנים נמה.
וקול חליל בחצות הליל.
מדבר, הרים
ורוח…
מסך.