יש אנשים שאני פוגשת באקראי, והם כמו מחלום. בני בלי גיל, בני בלי מין, ניטראליים במראם ובלבושם. יש והם נקרים על דרכי פעם אחת – ונעלמים.
כמו האשה ההיא, שעמדה אתי על אי־התנועה באמצע הכביש הבין־עירוני הסואן שבקצה שכונתנו, ופתאום, ללא כל התראה, התפרצה עלי בצעקות: “אני מכירה אותך! וגם את בעלך אני מכירה! ואת אחיך! ואת בתך! אני יודעת הכול עלייך! אני אספר לכולם!”
התחלחלתי. קור עבר בבשרי. ביקשתי לברוח, אבל הייתי תקועה שם על אי התנועה שטוף השמש, כשגלים גלים של מכוניות ומשאיות ואוטובוסים מזנקים נכחי ביעף, משספים מולי את האוויר.
מי היא? מניין צצה? מי שלחהּ? ודווקא פה, בסחרחורת הזאת מסביבי, כבמלכודת מוות, בשעת צהריים אביבית, מסונוורת מן האור הבוהק, באוזני העומדים משני צידי הכביש, ובני הזוג הצעיר שלצידי, השקועים בגיפופיהם, שהסבו לרגע את ראשיהם לשמע הצעקות, לחזות בדרמה־זוטא המתרחשת לעיניהם.
האשה המשיכה לצעוק ולקלל, שוצפת וקוצפת ויורקת ומנפנפת בידיה, שערה המכסיף רטוב מזיעה, ומילותיה, בעברית צחה ורהוטה (היתה מורה של אחד מילדי? מפקחת?), פוגעות ישר בלבי, חודרות לנשמתי, אל אופל מחשבותי. כאילו חַטָאת רובצת לפתחי מקדמת דנא, מגלגול קודם שלי, כאילו המטורפת הזאת, שליחת הדין היא, אצבע מאשימה של צו מוסרי עליון, שבאה להוקיעני ולהזכירני: לכל אשר תלכי, חטאך הקדום ילווך. וכעת אני שקופה בזיהומי, נחשף קלוני לפני כל העדה. עוד מעט יסקלו אותי באבנים.
אבל כעבור רגע התחלף האור ברמזור, ואני חציתי את הכביש במרוצה ונסתי על נפשי.
הייתי אז דיירת חדשה בשכונת מגורי, וכשיצאתי מביתי כדי להכיר את סביבתי, היתה בלבי רננה, מעין התרוממות רוח של התחדשות והתרעננות. הייתי מלאת הודיה וציפיות שלא ידעתי כמותן שנים רבות, ורצון טוב לכל הנקרה על דרכי. בירכתי כל אדם לשלום, והתכוננתי להפתעות: פנים חדשות, חנויות שלא הכרתי, ושאלתי עוברים ושבים איפה המרכול ואיפה הבנק ואיפה קופת חולים, והיתה בי חדווה. שמחתי להכיר את חיי שכונתי החדשה, וגם את זו הגובלת בה, שמעבר לכביש הראשי.
לפני שעשינו את הצעד הנועז הזה של קניית דירתנו הנוכחית, לא זזנו מביתנו הישן, בשכונה הוותיקה, למעלה משלושים שנה. הכרנו בה כל דייר, כל ילד, כל כלב. מחזורי חיים של משפחות שלמות השיקו במחזור חיינו. גברים עזים וחסונים, שבכל יום ששי גררו זרנוק וחיברו לברז שבחצר, התיזו מים על מכוניותיהם, וניגבו בסמרטוט, החליקו וליטפו, ומירקו וצחצחו, תחילה מכוניות סוג ב', דה־שבו, סיטרואן, פיאט, סימקה, ולאט לאט עברו לפולקסוואגן, לסובארו, לטויוטה, למרצדס־בנדז. ולא עוברות שנים מעטות והנה, כאילו ללא הכנה מוקדמת, אנחנו רואים אותם נשענים על זרועה של איזו פיליפינית, פוסעים לצידה עקב בצד אגודל, גוררים אחריה את רגליהם. ואז באה מודעת האבל, ולפעמים, ב“שבעה” היינו נכנסים לבקר את האשה שהתאלמנה. ובנות הטיפש־עשרה, שדומה כי רק אתמול שימשו שמרטפיות אצלנו, פתאום הן עוברות ברחוב בראש נטוי, נשים צעירות מטופחות, ולפניהן עגלת תינוקות, ונערים שזה עתה גערנו בהם על משחקי הכדור בשעות המנוחה, הנה הם במדי צבא, חוזרים מאובקים, סתורי־שיער, מאי־שם, והרובה שעל שכמם נגרר כמעט על המדרכה. ידעתי מי מן הדיירים גר בשכירות, מי רכש לאחרונה מערכת סטריאו חדשה, מה טעמו של כל אחד במוסיקה; מי צופר למי בשבת בבוקר ועל איזה גג מתקיימת מסיבה ביום העצמאות, ולבה של איזו נערה יוצא אל אהובה מקומה שלישית עורפית, והיא עומדת בחצר וקוראת בשמו “עזריה! עזריה!” בקול כלאחר ייאוש, בכל מיני שעות שכוחות של הלילה.
כבר חמש שנים אנחנו גרים בדירתנו החדשה, ומאז אותה פגישה יחידה עם האשה המקללת על אי התנועה לא ראיתי אותה עוד, אך קללותיה, באוזני זרים, נוקבות את לבי עד היום. בהשפלה, כמו בכאב, אדם נותר לגמרי לבדו.