היה זה סוס לבן, שהתנגש במכונית הרנו מגאן האדומה שלהם, בכביש הראשי, הומה מרכבים, באור ירח מלא, כשחזרו, ידידתי תהילה ובעלה, באותו מוצאי־שבת בתחילת החורף, מזכרון יעקב, שם התקיימה מסיבה להשקת ספר שיריה, בדרכם הביתה, לתל־אביב, סוס לבן היה זה, שבהופיעו בחלום בשורתו טובה, על פי האמונה העממית.
אבל בשביל כל ארבעת נוסעי המכונית, בעלה של תהילה שנהג בה, היא שישבה לידו, וזוג ידידיהם האמנים שישבו מאחור, היתה הופעת ראשו הענק של הסוס בחלל הקטן של האוטו, כשהוא מגיח לפתע מול פניהם מרובב ברסיסי זכוכית מן השמשה שניפץ, כתעתועי רוח רפאים.
כשעמדו בצד מכוניתם המעוכה, שיד נעלמה, מישהו לא ידוע להם, הפעיל את מנועה החבול כמה רגעים לפני כן והעבירה אל שולי הכביש – פרפר לעיניהם באמצע הכביש כתם לבן גדול, בוהק בחשיכה. ובהתקרבם אליו, ראו את הסוס מוטל על גבו, על מצע רסיסי הזכוכית, רגליו מפרכסות באוויר, וסילון של דם ניגר ממנו אל האספלט.
חברתה הציירת של תהילה מלמלה: “זה לא יכול להיות מקרי, הסיוט הסוסי הזה. מוכרחה להיות לזה משמעות…”.
שנייה לפני ההתנגשות ראתה אותו תהילה חוצה באלכסון את הכביש מכיוון הים, וטס בדהרה, כאילו צמחו לו כנפיים, אל עבר מכוניתם. אך לפני שהספיקה להזהיר את בעלה, כבר הוא רקע ברגליו האחוריות, נחבט בראשו בשמשת האוטו, ושמעה את מצהלת קולו הבהולה, ובאפה עלה ריח חריף וקר של זעה ושתן, ובעיניה ראתה את חזיון הבלהות של ראשו אל מול פניה.
בעלה בלם את המכונית באחת, הניח את ידיו הפצועות על ההגה, ובאוטו השתררה דממת הלם. כל המכוניות מאחוריהם ומצדדיהם נעצרו – לא נשמעה גם צפירה אחת – ונהגיהן יצאו מהרכבים והציעו להם עזרה.
אחד הנהגים ניגש אל הסוס וניסה להקימו, אבל הסוס כרע על צידו והתאמץ לקום בכוחות עצמו. ומשהצליח, משך אותו הנהג הזר, שנסע אחריהם והיה עד ראייה לתאונה, והובילו בחבל למבנה נטוש בשולי הכביש וקשרו שם, והם החזיקו בכוח את בעלה של תהילה שלא יתפרץ חזרה לכביש, כפי שנמשך לעשות. הנהג הזר החנה את הטנדר שלו לצד מכוניתם המרוסקת, טלפן למשטרה, והוא, אשתו ושתי בנותיו הקטנות, חיכו כשעתיים עד בוא השוטרים ועד שגמרו לחקור את הנפגעים. אחר־כך טילפן הזר לחברת גרירה שתפנה את המכונית המעוכה, ועוד המשיך להמתין איתם עד בוא המונית שהזמין בשבילם, ותוך כדי המתנה, סיפר להם שהוא ומשפחתו חזרו מאירוע כלשהו בכפר האמנים עין הוד, והוא עצמו מגדל סוסים בחוותו שליד גדרה, ותמהו לצירוף המקרים הזה.
פתאום ראו מרחוק, על הגבעה, עדת נערים ונערות, שנראו כסהרוריים לאור הירח המלא, ושמעו רחשי קולות נרגשים, ונערה אחת קראה: “מי הרג לנו את הסוס שלנו ?” והנהג הזר, מלאכם הטוב, ניגש אל החבורה, שהסתבר כי באו מחוות הסוסים שבסביבה, סיפר להם בשקט מה אירע, וכשהבינו שבהם האשמה, שהתרשלו בשמירה על הסוס, פרחה לה להקת בני־התשחורת והסתלקה לתוך החשיכה. כעבור חצי שעה חזרו שלושה מהם והובילו משם את הסוס הפצוע ונבלעו ביחד עמו באופל הלילה.
כשכבר ישבו במונית שהסיעה אותם לביתם, מלמל בעלה של תהילה: “פגעסוס”, על משקל הסוס המיתולוגי בעל הכנפיים, ותהו על האסוציאציה המיסטית הזאת לסיפור הסוס שעף לשמיים, ובדרכו הפיל את רוכבו, שצנח לארץ ומת.
מאוחר יותר, כשכבר היו בבית, טלפנו אנשים מהגרר, ואמרו שאינם מוצאים את המכונית שלהם, וייתכן שנגנבה. רק אז התחיל בעלה לרעוד בכל גופו, צעק על הגוררים שהם מתרשלים בחיפושיהם, שלא ייתכן שמישהו יגנוב מכונית מרוסקת וכו'. ואשתו הבינה שרק עכשיו משתחררת ממנו מועקת הלחץ והמתח שהיו נתונים בה מאז קרתה התאונה. בשתיים לפנות בוקר חזרו אליהם הגוררים בטלפון, וסיפרו שהמכונית הפגועה נמצאה, אך בינתיים פירקו אותה אלמונים מרוב חלקיה ומכל אביזריה.
בשוכבה על יצועה בלילה והשינה נודדת ממנה, שחזרה תהילה בלבה את אירועי היום והערב, שראשיתו בסעודת הצהריים בזכרון־יעקב, בביתם של ידידיה האמנים, שם הרעיפו חבריה מחמאות על ספר הביכורים שלה, שזה אך ראה אור. במחרוזת שירים אלה, הכתובים בגוף ראשון, מקוננת אריאדנה, בת המלך מינוס, על גורלה כשאהובה, תזאוס, נוטש אותה על האי נקסוס, אחרי שנמלטו מכרתים והיו בדרכם לאתונה. והיתה זו כפיות טובה אכזרית מצדו, שבזכות החוט שקיבל מידיה, ניצל מציפורני המינוטאורוס המפלצתי ששכן במעמקי הלבירינת, והרגוֹ.
דברי חבריה במסיבה הביכוּה על אף שִׂמחתה, כי מאז ומעולם התקשתה לשמוע את שבחה בפניה, אף כי כעת, ממרחק השנים ומנסיונה כמשוררת, נדמה לה שהיתה גם נימה ביקורתית בדברי אחדים מהם, אך במעמד עצמו היתה אפופת חום ואהבה ולא הבחינה בכך. והנה, הסוס הלבן, סמל האנרגיה והפוריות והמזל הטוב, כמו בקע מאיזו הוויה קמאית ארכאית, כשחצה את דרכה הביתה מאירוע שריגש ורומם אותה, והתנגש בה ובאוהביה בעוצמה כזאת, שהוא עצמו נפצע אנושות, אף כי היא, כלת השמחה, יצאה מכך בשלום. האם השיגתה ידו הארוכה של המינוטאורוס, שאלה את עצמה, או שמא מידת ה“היבריס” שהאלים מגנים אותה אצל האדם, אסור לה שתעבור את ממדי הקיבול של האגו שלו, ואם תידחס בו תהילה מעבר למה שהוא מסוגל להכיל, יתפוצץ ויתרסק? ואמרה לעצמה, שעצם מעשה האמנות הוא התנכלות למינוטאורוס, ואילו בריחה מוגזמת מן התהילה היא רעה חולה, לא פחות מאשר הרדיפה אחריה.