לא רק הקטנים, בני גילו, כי אם גם הגדולים תמהו עליו ועל מעשי גבורתו.
מזיק שכזה! הוא ידע להכות כאמן האִגרוּף, ולקלוע אבנים מבלי החטיא, לטפּס על הגבוהים בעצי היער, לרכוב על די־אופנים ללא אחיזה בידים. הפליא לעשות בכל להטי האֵקרובטיקה. יחף, גלוּי־ראש ומעורטל למחצה – בן עניים היה – התרוצץ ברחובות גם בימי־החורף הקרים ביותר. שום פגע לא שלט בו. עשוי לבלי חת!
לילדי המקום בכל תעלוליהם היה הוא לראש. כולם פחדו מפניו. שלטון הוצק בפרצופו העז, והכרת כוחו רשפה מעיני המשובה שלו. בינתים גדל והגיעו ימי “התכלית”. בבוקר השכם, בסופת שלג, ראיתיו ברחוב, כשהוא נושא כלי פחים גדול מלא חלב. עוד לא מלאו לו חמש־עשרה שנה – והחיים כבר רתמוהו לשלהם!
במצנפת שמוטה על אזניו שירך דרכו – נכנע, אפור, ללא סימן כלשהו מגבורת ילדותו. עתה משך בעול כאחד האדם.