את קיצי ילדותי המם הצרצר הבלתי נראה. בימים ובלילות, בימים ובלילות. בימים, ימי הזהב והאש, ובלילות – כשבנתיב־החלב ברקיע האמנתי לראות כתם אור נזרק מחלון הנערה שאהבתי בחשאי.
והנה עתה, באחרית הימים, אחרי כל הנדודים בכרכים ללא שדה ושמים, הרי אני שוב בחיק הטבע. אבל מה זה?! האש והזהב דהו מאוד, ואת נתיב החלב בלילות אני רואה כאַסטרונום.
אבא, אני צדתי את הצרצר – רצה לקראתי בתי הקטנה – רוצה אתה לראותו?
לא. לא… – הסיבותי את פני – איני רוצה, איני רוצה!