לא כל יחסי בני־אדם אל הוריהם היו שוים. הללו אהבו אותם והללו שׂנאוּם. פלוני אהב את אביו, ואת אמו שנא, ופלוני להיפך. והוא הדין ביחס אל האחים והאחיות. רחשי־לב משפחתיים אלה קובעים אחר־כך את טיב זכרונותיו של אדם, זכרונות ילדותו ונעוריו, ואת טיב יחסו אל המולדת הרחוקה בכלל.
והנה זכרונות סוף סוף אינם אלא זכרונות, והחיים, החיים החדשים, מכריעים אותם. דיוקני אבות, אחים ואחיות מיטשטשים ומשתכחים בריחוק מקומות וזמנים. לגורל מתהווה הדבר רק אז, כשהאדם מעמיד ולדות. בילדיו הריהו חוזר ורואה את אביו ואמו, את אֶחיו ואחיותיו – גלגולי פרצופים! – ואשריו עתה, אם הללו היו אהובים עליו, ורע, רע לו עתה, אם הללו היו שנואי־נפשו.
כי גם אהבתו גם שנאתו חוזרות וניעורות עתה בכל חריפותן גם כלפי הילדים, שעל־פי־רוב הם דומים בצורתם לזקניהם ולזקנותיהם, לדודיהם ולדודותיהם.