בכל מקום יש מישהו, שחש את עצמו לא טוב בין האנשים מסביב לו, מישהו, שנדמה לו, כי האחרים מתיחסים אליו באופן עולב במקצת, לא כיאוּת לו. “בודד” כזה דרכו להידבק בכל איש זר, הבא לגור כאן, והריהו מזדרז להתידד עמו ולכבשו לעצמו בטרם יספּיק הלה לבוא במגע עם שאר בני המקום, העלולים להשפּיע גם עליו, על התושב החדש, לרעתו. כך, בימים הראשונים להתישבותי בעיירה השטיירית מ., עצרני ברחוב איש בא בימים, בפלרינה, הסביר לי פנים ביותר ודיבר:

–…סבור אני, שאדוני לא ירוה נחת במקומנו. האנשים כאן הם חצי־פראים. אינם יודעים אלא לשתות לשכרה ול“ידל” (לסלסל בקול כדרך השטיירים). קצין הייתי בימי המונרכיה. הגדוד שלנו חנה בגליציה. המכיר מר את העיר טרנופּול? אך זאת היא עיר נהדרה!.. האנשים שם אינטליגנטים, נאצלים – לא כבהמות שלנו!..