האיכר הזקן בראוכרט – כוחו עמו, למרות שבעים שנותיו. מחצב־הר לו, שעליו עיקר פרנסתו, והריהו נראה בבוקר על דוכן קרונו הטעון חצץ וחול והרתום לשני שוורים.
כן, אין הזיקנה שולטת בו כלל. כל בני גילו טמונים בשדה הקברות המקומי זה כבר; הפעמון של הכנסיה הקטנה מצלצל תכופות לאות מיתה חדשה – והוא על שווריו, במגבעתו הישנה־נושנה, הקרועה־בלוּאה, בעינו, ללא כל שינוי, ללא כל תמורה. בקיץ ובחורף.
ביום מלאת לו שמונים שנה חבש לראשו כובע עם מצחיה מבריקה – והתחיל את הכל מבראשית.