בצהרי שרב מצאתיו נרדם על הדשא בצד הדרך, בין כפר לכפר. תלתלים צהובים, ארוכים ומדובללים וזקן צהוב מגודל ומדובלל אף הוא. צקלונו למראשותיו וכלי־פחים לשתיה מהודק לו באזורו. כשריד ביבלי.
תוהה ניצבתי עליו והירהרתי בקורת־רוח: בעצם מלחמת הקיוּם הכללית, בעצם ההירתמות הנוראה של כל איש ואיש, בעצם הרדיפה חדלת־הנשימה אחרי כסף, כסף וכסף, נמצא בכל זאת אחד בן־חורין, פורק־עול, שפּנה עורף לעיר ומתים, שניתק את כל המוסרות עם עולם העשיה, וכתשבי לפנים, הרי הוא מוטל כאן, בשדה, לנפשו, בחינת: “והעורבים מביאים לו לחם”… בינתים הקיץ האיש, פּקח עיניים פשוטות, ארציות, ובראותו אותי, הוציא מתוך ילקוטו חפיסת־קלפים וביקש:
– אנחש־נא לאדוני. רק עשרים פרוטות!..