שטר־שילוּם, “ערלאג־שיין” בלעז, אני מוצא תכופות בתוך המכתבים, מכתבי תביעה של נושים שונים, המתקבלים אצלי. אבל פעם הגיעני מכתב עם שטר־שילוּם בתוכו ממין מיוחד. בקשת תמיכה היתה בו מאת איש זר לי, בצירוף שיריו (בגרמנית), תמונתו והאבטוביוגרפיה שלו.
גם הפרצוף, עם התלבושת אַ לה בטהובן, וגם השירים לא נהרו לי. “גרפומן ושנורר”… – כעסתי בלבי ואקרע ואשלך את המכתב עם ה“ערלאג־שיין” גם יחד.
אתמול נדחקתי בתוך היריד המתקיים כאן אחת לארבעה חדשים. אוהלים ושולחנות לאורך חוף הנהר – שורה ארוכה מאוד, איש איש וסחורתו. מלבושים, גרבים, ברזל מוחלד. נקניקים. אנדרלמוסיה, דוחק וקולי־קולות: “בזול! בזול!!”…
והנה באמצע כל אלה גם שולחן עם ספרים ישנים, והמוכר היושב אליו אינו אלא… אותו הפּייטן! הכרתיו תיכף לפי התמונה, שהיתה מצורפה אז אל מכתבו־בקשתו.
בניגוד למוכרים הקולניים מימינו ומשמאלו הביט נכחו דומם. עתה דוקא מצא חן בעיני מאוד. אצילות רוחנית, שלא היתה בתמונה, זרחה עליו, והתלבושת הבטהובנית הלמתהו. לפני ישב זקן חיור, בלי טיפת דם, אדם עייף ומיואש, שעמד על איזו טעות נוראה באחרית ימיו – והנה הוציא את כל חלומותיו החוצה, למכרם בעבור פת לחם.
נקוטותי בפני, וכדי לכפּר את עווני, ניגשתי אל שולחנו וקניתי בפרוטותי האחרונות את הספר הראשון שהעלתה ידי. וורהרן, “הימנוֹנים אל החיים”…