לוגו
בים התכלת
מיקום ביצירה:
0%

העינים הכחולות מסביב, עינים כחולות אין קץ, התלכדו עתה לים־תכלת אחד, לסטיכיה הרת אבדן, שבה אתה שט, כביכול, בכלי־שיט רעוע. מבליחים צלבי־הקרס מעל החזות עד לידי סחרחורת־ראש.

פושה הנגע מיום ליום ומשעה לשעה. גם בנערות דבק, גם בנערות. לְאינגה היפה, בת פרברי, יחרד לבי. לפי שעה, אמנם, חזה פנוי – אבל מי יודע, מה ילד יום?

אשתקד נתהוותה בין שנינו, כמו מאליה, היכּרות קלה. חיוכה, אגב פגישה, מרענן, מרומם, פותח עולמות. פעמים, כשדרך אחד לנו, אנו הולכים יחד, ולבי רוטט, כמו בשכבר הימים – עם פסיעות־האהבים הראשונות. – חברתך אריקה – אמרתי לה פעם – לא נהירה לי. עינים לא טובות לה, ארסיות…

– מה אדוני סח?! הלא בחגיגה העממית האחרונה, בהר, זכתה אריקה בפרס יופי

הראשון, ואילו אני – בפרס השלישי.

– באמת?! השופטים הללו אינם מבינים מאומה. אילו הייתי אני השופט… עיקוש הישרה בכל, בכל. דוקא אריקה מנוולת זו, שאיני סובל אותה, זכתה בפרס־היופי הראשון. עתה רואים אותה טופפת ברחוב קוממיות, מלכה, “מיס”, ולהוסיף שחץ – הריהי יוצאת בצלב־הקרס.

וים התכלת הולך וסוער. תו־האיבה המגונה, שנושאיו עד עתה היו אך מנוולי־הפרצוף, מתחיל מתפשט גם על הצעירים הנאים. רע, רע. אתמול, ביום הראשון, נערכה במגרש הגדול, ליד היער, חגיגת קיץ – מטעם הנוער ההיטלריסטי. היתה שם הילולה עם מוסיקה ומחולות, שנמשכה עד חצות.

השתתפו בה כל בני הפרבר ובנותיו, וביניהן גם אינגה, גם אינגה. מעורפלת, נטולת־שינה, נפגשה בדרכי היום בבוקר, בלכתה אל משרד־עבודתה. בלב חרד הצצתי כלפי דש־מעילה… צלב־הקרס, אמנם, אינו שם עדיין, אבל, אגב תשובה על ברכתי, לא חייכה הפעם. לא חייכה. עתה כלתה הרעה!