שני משוררים. האחד, ששירתו במהותה וידויית היתה, לא סבל את חברו, בן גילו, זה שביצירותיו התקשט כביכול, הצניע את הויתו האינטימית וחתר להקיף על עצמו איזו הילה, הילה לפי מושגי הרחוב.

משורר האמת שׂטם את המשורר הבדאי. – כן, כן, רחימאי – הגה כלפי חברו הרחוק, היושב מעבר לים – רצונך להיות “משורר גדול”, אַל לך להתבייש!

ברם, הוא גופו האם סיפר את הכל? הוא גופו לא כיחד כלום, כלום לחלוטין? האם לא התוַדה ושייר?..

והנה באחרית הימים (מה שהזמן עושה!) באה לידו יצירה חדשה מאת חברו הנקלה. מתוך עקימת החוטם, כהרגלו, התחיל קורא בה, קרא…קרא… ופתאום הסתמק, צחק ולא ידע נפשו. איזו הפתעה! מה שאפילו הוא עצמו, עם כל התערטלותו, לא מצא עוז בנפשו להגיד, מה שהוא עצמו לבו לעטו לא גילה, – חטף הפעם הלה והגיד. דוקא הלה! מי זה פילל, מי זה פילל?! השכים – הגנב – והתוַדה עד תום – –

הסתמק, צחק ונכנע:

– ניצחתני!