I    🔗

דפיקה בחלון העירתנו משנתנו. כאילו איחרנו לקום הפעם: כל־כך היה האור גדול. אחר־כך ישבתי, ילד בן־ארבע, על הדשא והסתכלתי בלבּת האש ממעל לצריף הישן של שכננו ניקיפוֹר, לַבּה גדולה מאד, שאננה, חסרת־קול… חוץ מזה, לא ראיתי ולא שמעתי כלום. והנה שקעה האש – ואָתא לילה. מה זה? זה־עתה קמנו משנתנו, ושוב לילה!.. בזרועותיה של רָחֶה, זו האשה העסקנית, שבאשר צרה שם היא, נישׂאתי באפלת הלילה אל ביתה ושם לנתי בכפיפה אחת עם עוד ילדים זרים. בבוקר בא אחי הגדול, משה, ולקחני הביתה. בית ניקיפוֹר לא היה עוד, ובמקומו עָשְנוּ המשואות.

ביתנו היה מלא גויי השכוּנה, וביניהם הסתובב מרדכי, אחי־אמי, בטליתו ותפיליו. כפי שנודע לי אחר־כך, התקבצו הללו אצלנו לשם חקירה ודרישה, אם ידו, יד מרדכי שלנו זה, שנחשב לחדל־אישים ולמטורף קצת, לא היתה בדבר, היינוּ, אם לא זרק בלילה גפרור או זנב סיגריה.

לא ארכו הימים, ועל משואות־שריפה אלה, שלא פעם פרכנו מאוּדיהן פחמים בשביל המיחם הקטן שלנו, בעל שלוש הרגלים, בנה לו ניקיפור צריף חדש.

כבר קבע את החלונות הקטנים, כבר קיצץ והישיר את התיתוֹרה של גג־התבן, קיצץ בקרדום על בול־עץ, ועושה־התנורים סֶמיוֹן, זה שיודע לדבר אידיש ולחקות פלאים את ה“מיאוּ” של החתול, נראה על ראש הגג, בעשותו את ארובת־העשן.

כּבּית הקודם, היה גם זה מופנה אלינו בקיר האחורני, הסוּמא. אבל ניקיפור לא חי הרבה בבית החדש, ואני זוכר את עיני אמי בהביטן בחלון תוהות־מוזרות כל־כך, אל ה“פגר”: התמונות הקדושות התנפנפו ברוח, הצלבים הגדולים נעו והלכו, נעו והלכו, וקול הכּומר העיק על הלבבות. בימים ההם פיזר אבי־זקני, ר' יוסף המלמד, את תלמידיו בעוד היום גדול, וסמוך לכך החרידתני צעקת אמי מהחדר השני. אז נולדה אחותי חַסיה.

ריח מתוק נדף, מהול בריח “לֶקח” (דובשנית) טבול ביין־שׂרף, ומבעד לערפלים דקים היבהבוּ “שירי המעלות”, הכתובים בידי זקני, על המזוזות והכתלים. מקור־אהבה נבקע אל זו האחות הזעירה־הזעירה… בית־המדרש בוער!.. – קרא אלי סבא באחד הלילות, בהתהפכי בשנתי אל צדי השני. בעינים עצומות למחצה הצצתי חטוּפות אל החלון האדוֹם… אבל תיכף שבתי ונרדמתי.

במקום בית־המדרש הישן הזה, שהיה בנין־עץ, נבנה בקרוב בית־תפילה חדש, לבֵנים. תקפו הריחות של חמרי הבניה, ובלִיל הסיד בבור עורר איזה תיאבון… הנה נקבעו החלונות הגדולים, המקומרים. ואחר־כך התחילו נעשים בבית פנימה הרהיטים הקדושים: הבימה, הארון וכו'. הכל בידי שלום הנגר, האמן הנפלא.

ושוב הבהילו את המילדת אל אמי – הפעם בחצי הלילה. שוב טיפּוּל חשאי, מסתורי, שכשוּך פושרים. היסס הלב… נֵפל! אחות שניה היתה זו, אלמלי… נפשי יצאה אל גוש קטן זה, המחותל בבד, בהינשׂאוֹ החוּצה – לקבוּרה.

 

II    🔗

“אוּנטר דניֶפר” הוא שם פּרור זה, שהדינפּר מפריד בינו ובין העיר. בקיץ עוברים מכאן לכאן על־פני גשר־דוברות. בחורף על־פני הקרח, ובראשית האביב, בתקופת ה“קריעות” (בתרי הקרח), – על־ידי הפַּרוֹם (מעבּרה). מן הנהר, ממערב עד ה“שליַאך” (דרך) המוליך צפונה, לדּוּבּרוֹבנה, משתטחת בשיפּוּע שכוּנת־הגויים, שמכילה, סמוך לנהר, את בית־הרחצה הקטן, וסמוך לשליאך את ביתנו. מעבר לשליאך, כלפי מזרח, מתחיל רחוב־היהודים בביתה האדום של זלַטה־גולדה, זו האשה השחצנית, אם הבנים הגיבורים ועזי־הפנים, מאיר וחיים, וגומר הרחק, ליד הכביש המוהילובי, בצריפו השחור והמעוקם של דוֹד־אבי, אברהם הכהן.

אם להביט בחלון־המזרח שלנו, להביט הרחק, רואים את ביתו הרחב והנאה של גביר המקום, הֶניך סוחר־היערות, ועל הככר לפניו את שני המנַסרים, העליון והתחתון. הראשון, העומד על מכון־הקרשים ממעל, הוא החרומַף קירילא, והשני, העומד על הארץ ומושך את המגירה הגדולה למטה, הוא אותו אברהם הכהן, דודי הזקן, הגבוה והחזק, שחוץ מזה הריהו גם איש־האדמה בבחינה ידועה.

בבית־הכנסת היה קם לפעמים כפילוסוֹף־מוכיח, הטעים תכופות את המלה “קרקע”, ודעת החסידים לא היתה נוחה ממנו. – הוא היה אומר:

– אני מושך במגירה, כדי שיהיה לי מה לאכול, ואני אוכל, כדי שיהיה בי כוח למשוך במגירה.

כשכוּנת־הגויים מאחור, כך זרה היתה לנו גם שכוּנת־היהודים מפנים. ביתנו הנאצל, סדוּק־הקורות, עם גג־השחיפים שעלה אזוב, ועם טבלת־הפחים הכחלחלה, ששם אבי־זקני היה נקוב בה רוסית מטעם הרשות, ביתנו זה עם חללו הפנימי, הרוחני, עם מדפי הספרים, ספרים עתיקים, מופלאים, כּהי־דפים, לא התמזג עם הבתים הזרים, המוצקים, בתי ההדיוטות. למרות עניות־הרוח וחוּלי־החוּלין שנשבו מבתים אלה, אהבתי לבוא לשם לפעמים, כרוך אחרי זקני, לשם “ברכה” בחגים או ביום־חול לברית־מילה. אותו ה“לֶקח” (דובשן) האדום אותו ה“צוּקר־לקח” הלבן, וביחוד אותם ה“טֵיגליך”! ורק מפני שהעינים שוטטו בתוך־כך בתוּפיני הדבש והסוּכּר הללו, שהצהירו מעל הפנכות שורות שורות ארוכות, לא נגעה עד־הלב הרבה צעקתו האיומה, הנחנקת לרגעים מתוך אפיסת־הכוחות, של הנימול הרך…

– “ויתנהוּ למעלה למעלה!.. – הנעים את “הרחמן” המוהל הישיש, מאיר נייס, שעיניו לא נראו כלל מחמת עבי גבּותיהן. כך באנו אנו לרשותם, והם לרשוּתנו – אך בהביאם את ילדיהם ל”חדרנו", או בבואם בערבי החורף לקחת את אלה הביתה, או ביום הששי אחרי הצהרים, בלכתם אל בית־הרחצה והיו מוכרחים איפוא לעבור על־פני חלונותינו. הנה עוברים הם אחד אחד וחבילות־הזרדים תחת בית־שחים: שמעון החנוני, שמואל־אידל הנפּח, הירשל הסמַרגוני… בדרכו לבית־הרחצה, סר אלינו אברהם הכהן בהיסח־הדעת, הוציא מתחת כנף אדרתו ככר־לחם שחוּמה, פרי אדמתו, הניח אי־בזה בלי אומר – ונעלם.

ושם, בבית־הרחצה, שתי רשויות: אחת להזעה ואחת לרחיצה. כאן חם ביותר, וכאן קר ביותר. על־ידי לבנה תלויה בחבל נסגרת הדלת מאליה. הבּלָנית הזקנה שואבת מים מן הבריכה בחוץ ומערה אל צינור־העץ, ובבית פנימה מזנק זרם־הצוֹנן האדיר דוקא ברגע הישמע קול השאיבה מבחוץ… הנה יוצא מַטְוֵי, מוּרתח ולבן־בשר, וחבילת־זרדים בידו, מבית־ההזעה אל הפרוזדור ומבקש מהבּלָנית מים לשתיה. הריהו יושב על ספסל להינפש, ובבוא הזקנה וקיתון המים בידה, הוא מכסה את מבושיו בחבילת־הזרדים הרטוּבּה.

 

III    🔗

אחרי מות ניקיפור קם ביתו לנחלה לבנו הצעיר טרישקא, ששב זה לא כבר מעבודת־הצבא. איבת־עולם התלקחה בשל ירושה זו בין טרישקא ובין אחיו הגדול, מיטרא.

– אני לן עכשיו בחוץ והרובה בידי, – סח טרישקא לאבי־זקני,

– כי לילה לילה מוּשלכת אבן אל חלונותי. אני יודע מי הוא זה! חטטים בפניו, וקפל זקוף, מיוחד־הבּעה, ממעל לשורש־חטמוֹ. אשתו הצעירה וַרוַרה היא גבוהה, לבנת־בשר, ועינים קטנות לה, חייכניות. עתים עלתה צעקתה מביתה או מחצרה: בעלה שב שיכּור, כדרכו, והכה אותה באכזריות. עלשום־מה?

מעל גג הפרוזדור המשופע שלנו, שעליו הייתי מוּטל תדיר בימות־החמה, ראיתיה עובדת כפוּפה בגינתה. אני הירהרתי אז, כרגיל, את הרהורי, כגון: מי חזק ממי – טרישקא או מיטרא, מאיר או חיים, ולסוף, יהודה בן־יעקב או שמשון הגיבור? אילו פרץ קרב בין שני אלה, מי היה מנצח? ושמעתי בינתים את וַרוַרה מטיחה קשות כלפי גיסתה מַרִינה, אשת מיטרא, שנברה גם־כן באותה שעה בגינתה היא, בקירוב־מקום. הנה הן מזדקפות, נשענות על קתּי־מעדריהן, וה“רציחה” עולה על גדותיה. פתאום הופכת וַרוַרה, מפשילה שמלתה ומערטלת את אחוריה הרחבים והלבנים… משעשתה דבר זה, שככה חמתה כהרף־עין – כאילו הכתה על קדקוד אויַבתה בקרדום.

באחד הימים נמלך טרישא ומכר את ביתו לאיכר, על־מנת לבנות לו במקומו בית טוב מזה. את הצריף צריך היה איפוא להעתיק כמו־שהוא אל רשותו של הקונה, היינו מהלך חמישים פסיעות. הייתי כולי תימהון: היעתק בית ממקומו?! הלא כבית כהר, כעולם כולו!.. התלקטו ובאו מגויי השכונה: טימוך, פַּוֶל, אנדריי ומַטְוֵי. קודם נערך בשביל אלה בחוץ שולחן מלא בקבוקי יין־שרף ומליחים חתוכים. שעה רבּה אכלו ושתו בחמה והיטיבו את לבם. והנה בא הרגע הגדול. קורות עגולות הוכנסו תחת הבית לשם גלגול. אחר־כך עמדו כולם בשורה, איש איש וכלונס עבה בידו, ששימש לו מנוֹף. ועם שירת ה“דוּבּינוּשקה” הסיטו וגילגלו את הבית, היסט אחרי היסט. בעיני היה הדבר כפלא־טבע: בית, בית שלם מיטלטל והולך!..

 

IV    🔗

האבנים בחצרנו, הכהות והבהירות, החלקות והמנוגעות, תפסו מקום גדול בקיצי ילדותנו הארוכים, הארוכים. אבן אבן ופרצופה. על האבנים הללו ישבנו וחַדודיהן מתקו לנו. עוד היה הטל על הדשא, פקעי הפרגים אך התחילו נפתחים ורוחות־בוקר ניפנפו ופילשו את השמים הוַרדיים, שצפרים יצאו ונכנסו בהם… בא היריד “פּרוֹקוֹפי”, שנערך במגרש, ליד הכביש. שפעת “קוֹנפיטוֹת” (סוּכּריות) מחותלות בחיתולי־צבעונים ו“פַייפליך” (חלילים)! אותם “אֵילי”־החומר הקטנים, שזנבותיהם הצבועים כה ערב לחיכּנוּ. וב“חדר” בביתנו למדו “רוּת”. “אל אשר תלכי אלך!..” השתפכו הקולות הרכים. החלון פתוח, ובהיסח־הדעת צצה בו צוענית ותינוקה בזרועה. הריהי תופסת כף־ידך, ועל־כרחך היא מנחשת־מדגדגת בה…

הקיץ בעצם להטוֹ. מלחמות בשקצים. עם אֲפַנַס בן טימוֹך, עם הנַנס פּיֶטרוק, עם הבּריון המסוּכּן פֶדקה… זריקת אבנים. אבל פעמים מכריח המצב לקרב־אגרופים, פנים אל פנים.

– טרַסצי־מַטרי!.. – נתעקמו הלסתות בכעס־בהלה, הידים משכו בחלוק־הבּד הגס וטילטלו את השונא בכל כוח… צמאון־נקם עולמי מתרוה, בהינחת האגרוף בבשר נקשה זה, חטוף והכּה, חטוף והכּה!.. אחר־כך נמלטתי אל פרוזדור־ביתנו, סגרתי את הדלת ונעלתי בבריח. עוד מעט ומטר־אבנים ניתך על הדלת מבחוץ, והבּריח ריקד וחישב להיעקר.

באמנות־ההכאה חיקיתי הרבה את מאיר בן זלַטה־גולדה, שלמרות מה שהיה נמוך, מגוּבּן משהו ורזה כל־כך, יראו מפניו הכּל, כיהודים כנוצרים. הסתכלתי בו תמיד, מבלי שהרגיש בכך, בבית־המדרש ובחוץ. בלא־יודעים סיגלתי לי את תנועותיו, את הליכתו… בחורף חבש לראשו כובע־שׂער קוֹנוּסי, ובקיץ כובע־בד לבן, עם גַף־לכּה שחור־מצהיר. את אומנויותיו החליף תכופות:

הוא היה מורה לרוסית, עגלון, חַלבן וכו‘. בעזרת אחיו החייט, הצעיר והגבוה ממנו, חיים, הכה בבית־הכנסת את הגבאי ואת בניו, הבחורים החזקים, ולקח בחזקה, לו ולבני־ביתו, את מקומות המזרח, את מיטב העליות וכו’. המלחמות התכופות הללו העסיקוני מאד, ומשועמם קצת שבתי הביתה, כשתפילת־שבת אחת עברה בשלום. כוח דימוֹני זה, שנשקף מעיניו האפורות, חדות־האישונים, ומקמטי לסתותיו בשעת צחוקו, שוֹרה היה על כל אותו הבית, המשוח מבחוץ בששר אדום, על בניו וגם על בנותיו החצופות והנאות: אַסְנֶה, מַשה וחַיה. על המעקה רבץ שם תמיד מקוּפּל כּלבּם השחור, צחור־המצח פילקא, וארב בשנאה לכל העוברים והשבים, כי גם הוא, כבעליו, עוֹין היה את כל בעלי־הבתים מסביב. ורק באבי־זקני נהגו כולם כבוד והערצה: מאיר וחיים בקטנותם הלא היו תלמידיו. עתים, כשחזקה עלי אימת הגויים השיכּורים, היו עיני ולבי נשואים בחשאי אך אל הבית האדום הזה.

 

V    🔗

בחצי הבית מזה דר איצי המלמד ובחצי הבית מזה דר ליפא הבלן, ופרוזדור משותף לשניהם באמצע. בערבי אלול, בנפול כוכבים בשמים, היו שניהם מתכוננים לתפילה, זה עם “משורריו” במעונו, וזה עם “משורריו” במעונו, לקראת הימים הנוראים המתקרבים, כי שניהם היו חזנים, אבל חזנים גרועים מאד. “ניגונים” היו להם, אמנם, הרבה, באופן שלכל תפילה ולכל פיוט היה להם “ניגון” מיוחד כמעט, אלא שהעיקר חסר להם – הקול. הם צעקו, הסתלסלו, השתפכו – וקול לא היה. כדלוק הפתילה בעששית – ללא נפט… “הם מתפללים בלב” – נמצאו אנשים שדרשו בשבחם, ברם אני מ“לב” זה לא היתה דעתי נוחה; קול חפצתי, קול! אי־בזה, בעיירות נידחות, ששם היו נשׂכּרים ל“מוסף”, נחשבו ודאי לחזנים גדולים, אבל כאן, בעירנו, לא עברו לפני התיבה אלא בשבתות ומועדים; ואילו לתפילת ה“מוסף” בראש־השנה ויום־הכפורים בא אלינו מעיר אחרת בעל התפילה הקבוע שלנו, קוּליה דבוֹרקין.

חזננו זה “מתכונן” עתה בביתו אף הוא, מתכונן בקולו המופלא, המתכתי, שאין דוגמתו בכל העולם, ומהנה את שכניו, בעוד שאנו מוכרחים לפי־שעה לשמוע את קולותיהם הצרודים ונטוּלי־הנגינה של איצי וליפא. הנה שב דודי מרדכי, ה“משורר” הראשי של איצי המלמד, בשעה מאוחרת ומסיח לעצמו קובלנה נואשת על חזנו:

– קול אין במציאות!…

– אין זה קולו של קוּליה, מה? – אומר אני לו.

מרדכי הפשיל ראשו לאחוריו… קוּליה, קוּליה! ל“מוסף” שלו חיכיתי בקוצר־רוח כל השנה, כל השנה. נפלא הדבר, שבשעת תפילת שחרית אין רואים אותו בשום מקום, ורק אחרי התקיעות, בהגיע שעתו, הריהו עומד אצל התיבה ומחזורו הגדול פתוח לפניו. כאילו צץ מן האדמה:

“הנני”… הקוֹל זך, רענן, חודר לפני ולפנים – כאשתקד. הסתכלתי מאחריו בחוד טליתו שעל קדקדו (את פניו לא ראיתי מעולם כראוי, ואף לא חפצתי לראות), בתנועות גופו, בנענועי השרוול הרחב של קיטלו הלבן בשלחו את ידו כלפי מעלה:

– וְנַפְשִׁי תָּגִיל בַּייָ, תָּשִׂישׂ בִּישׁוּעָתוֹ…

אבל עוד יותר היה כוחו עלי בליל “כל נדרי”. אז נתעשר קולו בנעימה חדשה. “יעלה תחנוננו”, “סלח נא לעוון העם הזה”, “הס קטיגור”, “כי הנה כהגה ביד המַלח”… – כל אלה בין נרות־השעוה הגדולים ועל גבי השחת, הרעידו את המפרקת והדמיעו את העינים, בשעה שאבי־זקני הטעים לי, אגב הבּטה אילמת, את כּלוֹת־הנפש של הניגוּן בתנוּעת ידו.

בינתים חרד הלב על ביתנו, שנתרוקן עכשיו מאנשיו, ונר דולק בו; נר סטיאריני גדול תחוב בחרס הנשבר (אותו שב“אדם יסודו מעפר”), העומד על השולחן מלא חול. מי יודע – אולי נפל הנר?..

• נלכה ונראה! – אומר לי אחי משה.

ואנו הולכים שנינו לאורך הרחוב השוקט; באים אל ביתנו ומביטים פנימה בעד החלון: הנר עומד; הכל על מכונו; הדלת נעולה, והמנעול, המוחלד משהו, מבהיק באור הירח…

 

VI    🔗

עם בוא הסתיו שׂכרנו את קוֹסטיוק, שיפקק לנו את סדקי ביתנו באניצי־נעורת. זה היה גוי עני, ערירי, זקן מאד ורזה־פנים, שדר בקרן־זוית אצל אִיבַן הבּנאי. “לא כלונס ולא חצר”, ורק על קרדומו חי.

ביום־הכיפורים, בבית־הכנסת, כשישב דומם אצל הפתח, מוכן להיטיב את הנרות בשעת הצורך, נכמרו רחמים אליו יותר מאשר אל המתפללים הללו, הבוֹכים בטליתותיהם. אצלנו היה מצוּי תכופות לשם איזו מלאכת קרדום. עכשיו ישב על שלבּי הסולם בחוץ והכניס את הנעורת לתוך חרכּי הבית באמצעותו של טריז עשוי לכך, בהקישו על זה בקורנס של עץ.

לאחר שגמר את מלאכתו זו, נשלחתי עמו אל רָחֶה, המוזגת במקצת, שתתן לו על חשבּוננו “סוֹטְקָה” (כוסית יין־שרף). ידיו רעדו בקחתו את קיתון־הנחושת הקטן והמלא הזה, ובבת־אחת (ולא טיפין טיפין, אף שידע, כי לא בקרוב יבוא שוב לידי־כך) הגיח את הנוֹזל החריף אל קרבּו, בהפשילו את ראשו הרחק לאחוריו. באותו רגע ראיתי את פּיקת־גרגרתו, זו הפּיקה הצמוקה, בת השמונים – צָמָא בל־יִרוה חילחל בה; איזה חורב!..

הקור התגבּר מיום ליום. עננה הרת־שלג נשקפה בחלון. והזגג החרש בא, גזר את הזכוכית ב“דימנט” שלו, ובלכתו, השאיר אחריו את הזגוגיות החדשות, השלמות, שאימצו את הרוח לקראת החורף הבא.

נערים חדשים נכנסו ל“חדר” סבא. רובּם היו נערים לבנוניים, זרוּעי נמשים, שהביאו אתם פּרוּסות־פּת מרוּחות במרקחת־שזיפים. אך הנה הופיע בביתנו נער חדש, שמשפּחתו באה הלום לפני זמן־מה ממרחקים. שַׁכנא היה שמו, שׁם לא־רגיל במקומותינו, ועור־פניו חלק־שחרחר והבטה לו אחרת לגמרי… זו היתה אהבתי הראשונה.

– נלמד “דניאל”, – אמר סבא והוציא ספר ישן, ירוק־דפים, מירכתי־המדף. “ילדים אשר אין בהם כל מום וטובי־מראה”… מה־נפלאו חלומות־נבוכדנצר! הנפט בעששית השמיע המיה חרישית. פעמים נקנתה פתילה חדשה ופעמים גם “מכונה” חדשה, שריתקו אליהן את העינים. בשעת ההדלקה חצי־השלהבת ניתק, ממריא אל על ומרחף באויר…

באה אחותו של שכנא, דומה קצת אליו, ופנסהּ בידה, להוליכו הביתה. הרי היא חובשת לראשו את ה“בַּשליק” וקושרת לו את שתי הקצוות מאחוריו. חורף, חורף! סוֹאַר־לבֵנים בתוך הבית, לבנים אדומות. סֶמיוֹן עושה־התנורים נקרא לעשות כירה חדשה. הנה הוא מניח לבנה על גבי לבנה, מורח במגרפו הקטן, מחליק ושׁף. בינתים הוא משמיע “מיאוּ” שכזה, עד שהחתול האפור שלנו בא במבוכה. עוד מעט והוא כבר התחיל מקמר את סיפּוּן־הכּירה. – בואי הנה, כַּלנה (כּלה)! – הוּא קורא באידיש אל חַסיה, אחותי הקטנה, ומאיים ללטפה בכף־ידו הגדולה, המלוכלכת בטיט.

החלונות עמוסים כפור עבה, ואמי אומרת: “החלונות כדובּים!” באים ימי־אידיהם, שבהם הם עורכים בהמון את עבודת־הקודש שלהם על־גבּי הנהר הקפוּא. הכל משתוממים על הכומר, היאך הוא עומד ארוכות גלוי־ראש בקור שכזה. וימים רבים אחר־כך נראה שם, ליד מחצבתו, צלב־הקרח, הצבוע תכלת… ומרדכי מאחר בלילות ופוסל בעץ באולרו שחור הניצב: עושה הוא דפוסים שונים לסביבונים. בוקר אחד סיפר, שראה זאב הלילה בעד החלון, כשזה עומד באמצע הרחוב. כלב־טרישקא בחצרו מזה וכלב־טימוך בחצרו מזה נבחו־צעקו בכל כוחותיהם, אבל לא העזוּ לצאת.

אני קינאתי בו מאד, כי בשום אופן לא עלה בידי לראות זאב. לסיפורי הזאבים הקשבתי תמיד בקוצר־נשימה. לנגד עיני ריחף אותו זוג המגפים, עם השוֹקַים שבתוכו, שנשאר בשלג, בדרך, מההֵלך שטוֹרַף ונאכל… פעמים, בליל־ירח, כשהקיצותי משנתי על הדרגש, מיהרתי והצצתי בחלון, אבל זאב לא היה. הייתי מוכרח איפוא להסתפק אך באותן הגוּמות הקטנות, שנראו בבוקר לפעמים על־פני השלג של גינתנו; וגם אלה היו ספק עקבות זאב, ספק עקבות כלב. ראיתיו אמנם סוף־סוף, ראיתיו, אבל אז דוקא לא עשה עלי רושם מיוחד. כי זה היה ביום־קיץ, בשרב בגן־החיות, בשֶׁנְבְּרוּן!

 

VII    🔗

במקום ארון־בגדים וקוֹמוֹדה שימשה בביתנו תיבה עתיקה, גדולה ושחורה וחוֹר בדלתה. כשפתחוה והתכופפו לתוכה, צריך היה לאחוז בדלת הכבדה בזהירות יתרה, שלא תשוב ותפּול ותתיז את הראש. אגב נבירה בקרקעיתה של תיבה זו, מתחת לכבסים ושאר מיני חפצים, נתקלה היד כפעם בפעם בארנק־עור גדול, ישן־נושן, מחוּק, כרוּך ומהודק בחבל דק. מתוך סקרנות פישפשתי בארנק זה ומצאתי שם את גליון־ה“תנאים” של אבי ואמי, שהכּתב בו כבר נתכרכם מרוב ימים. “למז”ט יעלה ויצמח כגן רטוב" וכו'. ב“תנאים” אלה עיינתּי בחשאי ארוכות, תוהה ומתשאה. אבל מה נפעמתי, כשמצאתי שם פעם גם את “התנאים” של זקני וזקנתי, שעל הראשון נאמר בהם: “הבחור החתן”, וסבתא, זו מרת־הנפש, סתומת־העין, היתה כאן עדיין: “הכלה מרת חייענה…”

ובעוד שתי המלים: “הבחור החתן” הללו כתובות בגליון גדול זה, המשתמר מקופל בארנק־העור המכורכּם, עלה אבי־זקני ביום חורף אחד, בן חמשים ושמונה שנה, על מיטתו, שלא לרדת ממנה עוד.

נקראו חליפות הרופאים הנוצרים, גדלי־הקומה, וַרטמַן וקַלַמֵיצֶף, וגם הרופא היהודי, קטן־הקומה וכחול־המשקפים, זרחי. כל אחד העיף עינו בזלזול ברצפטים של חבריו. בבית־המרקחת נמשכו העינים אל מאזני־הפליז המבהיקים, הזעירים כל־כך… והרוקח הצעיר, מגולח סנטרו הכּחול הנתעב, גער בנזיפה:

– הסר את הכובע!

היגון הגדול העיק על כל הבית. ורק מרדכי לבדו עמד במרדו, לא הראה שום סימני צער, והתהלך, כמנהגו, מפינה אל פינה בטליתו ותפיליו. החוֹלה, ששכב בחדרו הקטן ועיין ב“אגרת בעלי חיים”, ספר קטן המטפל בהשארת־הנפש, לאיזה קלונימוס, קרא פעם לו, למרדכי, בנו היחידי, ושאלוֹ, אם יאמר קדיש אחריו.

– לא! – ענה מרדכי (טינה כמוּסה היתה בלבו על אביו). עד שבא אותו הבוקר הנורא, שבו הוטל ראש סבא לאלכסון הכר, ולעיניו האפורות, הפּקוּחוֹת למחצה, שּוּב לא היתה הבּטה… מרדכי, שחשב את־עצמו גם למומחה גדול בענין ה“מינטֶרן”, היינו להשיב נפש המתעלף אליו, ושלא אחת הֶחיה אותי, בהתעלפי לפרקים, מוּרעל אד־פחמים, אחרי רדתי מעל התנור, הֶחיה על ידי לחיצת־חוטם וזריקת־צונן, – אמר לעשות בלהטיו גם הפעם, אבל סבתא נתנה עליו קולה:

– הוא מת!

קשה כאבן נשאר מרדכי גם כל אותו היום ולא השתתף בכל הבכיות והצעקות, ורק בשעה מאוחרת בלילה – סבא נישא אל בית־עולמו, ונקבר לפנות־ערב – כשישב לבדו על־גבּי התנור, באפלה, בטרם שכב על יצועו הדל, פרץ פתאום ביבבה איומה מאד ולא נתן דמי לו עד בוקר. וגם קדיש אמוֹר אמר סוף־סוף.

 

VIII    🔗

האסון מטלטל למרחב. מי יודע, מתי הייתי רואה את בית־הנתיבות, את בית הנתיבות האדוֹם בנוף החורף, מי יודע. מתי הייתי מתנענע בקרון הרכבת, אלמלא מות זקני. כי בא אבי ולקחני אל עיירתו ק., ששם היה “חדרו” הוא, ואנו הסתופפנו שנינו בביתה של דודה. עולם חדש!

בעולם חדש זה – רחוב אחד ארוך מיער עד יער, שרוח הרבי הקוֹידַני ריחפה עליו – טבעתי כל־כך, עד שבנסענו לימי הפסח חזרה לביתנו, כבר הייתי כמפקפק במציאותו של זה, והתחלתי מאמין אך אז, בראותי מרחוק את הדניפר המלא “קריעות” ואת המעברה.

מפני שעיני רגילות היו במשך חצי החורף בדודתי הגדולה ומסורבלת־הבשר, נדמתה לי אמי, בצאתה לקראתנו, כל־כך קטנה, כל־כך רזה… ואני, נער בן־תשע, הרגשתי את־עצמי עכשיו גיבור, מי שהיה בנכר, במרחקים, ואת גבוּרתי הראיתי מיד, ברדפי בחמת־כוחי אחרי תרנגול, שנמלט מידי אמי – בחצר ומשם מעבר לגדר, אל גינת־הירק, עם שלָגיה הנפסדים, השחורים. וחטפתיו! אותו יום היה יום הכּיבּוּס והמירוּק, ואניוּטה הצעירה בת איבַן הבּנאי, שסדקי עיניה הצרים והארוכים נעצמים לגמרי בשעת חיוכה, תחבה את שולי שמלתה במתניה וגילתה את קיבּוֹרוֹת־רגליה עד למעלה מהארכובות. לפנות־ערב היא מגיעה לגמר עבודתה, והריהי גורפת את השופכין אל המפתן, ששם נקוה מקוה־מים גדול, ומערָתַם אל העביט. ועם חשכה, כשהרצפה היתה מוצעת תבן, ללא אור־נר, ובהרות הירח נחו על אדני החלונות הממורקים והמשוּפשפים, הורידה את שוֹבל־שמלתה והלכה לה. בליל ה“סדר” לקחתי לי את ההגדה הגדולה והרחבה, שאהבתיה והערצתיה ביותר, זו שטפסה טובע בשני ה“פירושים” הגדולים שמכאן ומכאן: האחד לרב מלַאדי והשני לתלמידו, ר' אהרן מסֵטַרוֹסֶליה. בבואת־פרצופי, בבואה סגלגלה, משונה, נשקפת אלי מתוך שני בקבוקי־היין השחוּמים, הגדולים, הכרסתניים.

איש איש וכוסו הדומה לו. הנה הכוס הקטנה והענוגה של חַסיה דמות־דיוקנה של חַסיה לה.

וביום־המחרת אחרי הצהרים קרא לי אבי:

– נלכה אל הדודה אֵידָה!

הדודה אֵידָה היא אשתו של אברהם הכהן. זו הדודה הטובה, הלטפנית, קצרת־הראות, שטעם ה“קניידליך” וה“חרֶמזליך” שלה אי־אפשר לשכוח כל השנה. הלכנו איפוא הרחק, לאורך כל הרחוב וממנו הלאה, ליד הכביש. אבי נהם קטע ניגון, שהתערב בהמולת הרוח ועמודי־הטלגרף. בשמש־פּסח הבהיקו אבני־הציוּנים וערימות האבנים המנוּפּצות, הערימות הללו שאין להן סוף.

והנה מימין הכביש בית אברהם הכהן, שהשחיר ונתעקם מרוב ימים ושאת התיתוֹרה של גג־התבן שלו אפשר להשיג ביד. הפרוזדור האפל משמש גם רפת לבהמות, וקרש מוטל כאן באלכסון על יוֵן־הזבל, טובע בזה תחת כּוֹבד הפסיעות ומוליך אל פתח הבית.

– גוּט יום טוב!

עלטה תחת התקרה הנמוכה והמפוחמה – כמו בבית־הרחצה. ממרומי הכתלים ניבּטים משה מוֹנטיפיורי והגאון מוילנה בטליתו ותפיליו. הקרקע הוא ערום, בלי רצפה; תלוליות ושיפועים. בעד החלונות האחורניים, הסמוכים לארץ, נראה הניר המפולח גדָל־הרגבים. אברהם הכהן סוגר את הספר, שהוא מעיין בו, מבלי הוציא את ידו הגדולה, יד־העובד, ממקום העיון. את אבי הוא מקדם בבת־צחוק אבהית, שמתוכה ניכּר אמנם, שאין הוא חושב אותו לבר־דעת גדול. מענין לענין הוא עובר אל הנושא התמידי שלו ומטעים תכופות, כדרכו, את המלה “קרקע” הטעמה מיוחדת. בבית־הכנסת יש שאבי משיג הרבה על דברי דודו, שאינם נקיים מאבק־מינות, אבל עכשיו, בשמעו את הדודה אֵידה מטפלת בתנור ומקשקשת בקערות ובפנכות, הוא מנענע לו בראשו ומסכּים בכל, בכל.

 

IX    🔗

התרוממות־הרוח עם בוא החגים עוד נתגברה ביחוד על־ידי זה, שמשה אחי שב אז אלינו מן הכפר, שבּו היה מורה כל ה“זמן”. בהיראותו בא ועובר על־פני החלונות מבחוץ, עלז הלב לקראתו, לקראת זה העלם הגבוה, היפה, הבּהיר, כאילו היה אח נמצא… מכּספו, שכר־הוראתו, שהביא אתו, היה קונה לי פעם כובע חדש ופעם מגפים חדשים. אלא שבענין זה, ענין קנית הבגדים החדשים, באותן הסימטאות הצרות שבשוק, היה קשה מאד ורב־יסורים. החנונים והחנוניות משני עברי הסימטה מושכים בשרווליך, והנך עובר כמו בין שתי שורות של מַלקים. עם כל ההתאמצות אינך יכול להעלות את המגף בשום אופן, אבל החנוני אינו חושש לכך והריהו זורה לתוכו את האבקה הלבנה, מה שמועיל קצת. סוף־סוף הנך הולך משם שמח במגפים החדשים, והלב מהסס… “הם יתרחבו במשך ההליכה!”

הבטיח החנוני, אבל הם אינם מתרחבים, אלא להפך, הולכים ומתכּווצים, ואחרי יום או יומַים הם לוחצים נוראות, בלי־הרף, בלי־הרף, מרעילים את שמחת החג וממררים את חייך. את כל משכרותו, כעשרים רוּבּל, שקיבּל בעד עבודת חצי־השנה, נתן משה פעם בעד חליפת־בגדים. באפלולית החנות, תחת מבּוּל הפּיתויים, נדמתה חליפה זו, כאילו יש לה איזה ערך, אבל משהתיר את הצרוֹר בביתנו והסתכל כראוי, לאור היום, – במה שקנה, ראה, כי הונוהו שם מכף־רגל ועד ראש! הוא היה עלם חזק ואציל־אבָרים כאחד, בלונדי, ועיגול קטן טבוע במרכז מצחו הלבן והנאה. היה איזה שלטון במהותו, הוּמוֹר מלבּב והוראת־דרך. זמן מועט אחרי עזבוֹ את ה“ישיבות”, יצא לו במקומנו מוניטין של אפיקורס, והוא הוא היה הראשון, שהכניס לביתנו ספרים חיצונים, כעבריים כרוסיים.

כל פעם כשהביא את הספר מהספריה היחידה שבעיר והניחוֹ על השולחן, מיד פתחתיו, הסתכלתי בפרצופו של המחבר וקראתי את הפסוק הראשון. הנה צורתו המופלאה של יצחק אֶרטר… והנה ספר המתחיל כך: “לרגלי האפוד אשר הציב ירוּבּעל”… איזה הלך־נפש נעלה!

– כבר הביא “טרֵף־פסול” חדש! – נזף אבי, ולא בלי משיכה פנימית הציץ לתוך הספר אף הוא, הציץ דרך־ויתוּר. אבל עתים, כשויכּוּח סוער על עניני אמונה ודת התלקח בינו ובין אחי, וזה התקלס בו וברבּי הקוֹידַני שלו יותר מדי, היה חוטף בחמתו את ה“טרֵף־פסול” הזה ואומר לחבטו בקרקע; בּרם, תוך־כדי־כך התאפק והחזירוֹ למקומו. רגש ההערצה אל הספר היה טבוע בו עמוק כל־כך, עד שלא היה יכול להשליך ארצה אפילו איזה קונטרס מסית לשמד. מעט מעט והספרים החיצונים התחילו מתרבים ודוחקים על המדף את הספרים הקדושים. ביניהם היו גם ספרי־התשורות של אחי הצעיר זֶליג ואחותי חַסיה, שניתנו להם בבתי־ספרם “בעד הצטיינוּת בלימודים”. בין ארבעתנו נתבצרה חזוּת־עולם משותפת, שלנו, זרה לאחרים, ואיש מבית אחר לא היה יכול להבין בשום אופן את שׂיחנו־ושׂיגנו וביחוד את צחוקנו.

באמצע כל אלה, בשעת־לילה מאוחרה, מתפרץ אלינו שכננו טרישקא שיכור כלוֹט. הריהו מתאנה, מתנכּר בשיכרותו ומוריד את אגרופו על השולחן. מנסים לדבּר אליו רכּות, לנגוֹע בנימים השכנותיות, אבל ממצחו החיור נושבת איבה פראית שכזו, עד שכּל מלה טובה נרתעת מפּניה; ביחוד מזה הקפל הזקוף שממעל לשורש חטמוֹ… משה מתמלא חימה, מסתמק ואומר להתיצב בפניו. ואז בא רגע נורא לי, רגע חרדה גדולה, על אחי הגדול הזה, שקודם לכן לא ידעתי עד־היכן הוא יקר לי, עד היכן הוא מעוֹרה בכל ישותי… אבל הנה נופלת הברה: "צריך ללכת ולקרוא למאיר!… וטרישקא כמו מתפכח פתאום ומתחמק מן הבית.

 

X    🔗

כה התקיים בנס עולם בתוך עולם. לסטים ארבו מאחורי כתלנו, וכפרים, כפרים מסביב. הגדולים אמנם לא יראו וליגלגו על הקטנים ועל פחדם; אבל כי צדקו הקטנים מהגדולים והם הם חשו נכוחה – הלא הוּכח באחרית הימים!

בלילה בלילה, לפני עלותי על משכבי, יצאתי אל הפרוזדור ובדקתי את דלת־החוּץ, אם היא סגוּרה ונעוּלה בבריח כדבעי. פעמים מצאתיה פתוחה, ואז חטפתי וסגרתיה, ובו ברגע נדמה לי תמיד, שאני מקדם בסגירה זו איזו יד, שאומרת לדחוף ולפתוח את הדלת מבחוץ…

פעם, זכורני, בעוד אבי־זקני חי, נגררתי אחריו בליל־קיץ ללווֹת את ידידו אבּא הושיע’ס, זה האיכּר היהודי, השני לאברהם הכהן, שגר במרחק שלוש וירסטאות מאונטר־דניֶפּר, ליד “שליאך”־דובּרובנה. זה רכב על סוסו לאט, ואנו הלכנו על ידו. תמה הייתי קודם־כּל על אבּא זה, היאך אינו מתירא הוא ללכת יחיּדי שלוש וירסטאות אלה, בלילה, בין שדות ויערות, ואחר־כך על אבי־זקני, כיצד הוא הולך עמו לשלחו עכשיו ומפליג בינתים אל מחוץ לעיר כל־כך. חשבתי, הנהּ ילך אך עד קצה משׂוּכת־הגדר של גינות־הירקות ואחר ישוב, אבל לא! הרי זו כבר מאחרינו, וסבא הולך ומדבּר עם אבּא עוד, עוד.

הקמה משמאלנו רוחשת באפלה, גבוהה הרבּה ממני. ודאי עד אילן בודד זה ילך, ומשם ישוב, אבל לא! הם מדבּרים שניהם בלי הרף, ואנו מרחיקים ללכת בינתים. על מה יש לדבּר הרבה כל־כך? אין קץ!

עכשיו עוד אבּא על סוסו אתנו, אבל איך נלך שנינו חזרה לבדנוּ? לא העזתי לאמר אל זקני: “די, נשובה נא!” כי־אם התחלתי מושך בחשאי בכנף בגדו – ואבך.

כן, הגדולים לא יראו, הלכו בלילות, בדרכים שוממות, אבל אנו הקטנים היטבנו לראות מהם, אנו הרגשנו את האמת. ונע־ונד בנכר, הרחק מחוץ לגבולות מולדתי, יש שאני כאילו מקיץ פתאום ורואה בבעתה את ביתנו זה, בעמדוֹ בודד־בודד בקצה שכוּנת הגוֹיים, נשקף אל פני השדות. מי יודע, מי יודע – מה שם עכשיו!.. כי בני זלַטה־גוֹלדה ודאי כבר זקנו וכוחם תש, ובריח דלתנו כה קטן וקל, כה קטן וקל.