יַלְּלִי, תִּנְשֶׁמֶת, סִפְדִי־נָא

לְיוֹם תְּמוֹל בְּהֶגֶה וָהִי.

הַפַּעַם לֹא תְּבִיאִינִי

לִידֵי שְׁפָךְ רֶגֶשׁ וּבְכִי.

בַּעֲרוֹב הַיּוֹם, בַּנֶּשֶׁף

אֵין מֵת, הַכֹּל, הַכֹּל חַי.

כְּמִיהָה עַד כְּלוֹת־הַנֶּפֶשׁ –

וַהֲבַאי נַעֲשֶׂה לְוַדַּאי.

אַאֲמִין, בְּלִי לַחַשׁ וָנַחַשׁ

אֶעֱשֶׂה קְפִיצַת־דֶּרֶךְ בַּזְּמָן.

הִנֵּה בֵּיתִי שָׁם אַחַז

מַלְבִּין בְּעַד סֹרֶג הַגָּן.

עַל הַסָּף סַבְתָּה בְּלִי פַצֵ’לָה¹,

הִיא קוֹרֵאת לִי לְפַת עַרְבִית.

מַאֲכַל־מְלָכִים לִי בִּשֵּׁלָה –

תַּפּוּחֵי־אֲדָמָה וְקִטְנִית.

תרצ"ב