יַלְּלִי, תִּנְשֶׁמֶת, סִפְדִי־נָא
לְיוֹם תְּמוֹל בְּהֶגֶה וָהִי.
הַפַּעַם לֹא תְּבִיאִינִי
לִידֵי שְׁפָךְ רֶגֶשׁ וּבְכִי.
בַּעֲרוֹב הַיּוֹם, בַּנֶּשֶׁף
אֵין מֵת, הַכֹּל, הַכֹּל חַי.
כְּמִיהָה עַד כְּלוֹת־הַנֶּפֶשׁ –
וַהֲבַאי נַעֲשֶׂה לְוַדַּאי.
אַאֲמִין, בְּלִי לַחַשׁ וָנַחַשׁ
אֶעֱשֶׂה קְפִיצַת־דֶּרֶךְ בַּזְּמָן.
הִנֵּה בֵּיתִי שָׁם אַחַז
מַלְבִּין בְּעַד סֹרֶג הַגָּן.
עַל הַסָּף סַבְתָּה בְּלִי פַצֵ’לָה1,
הִיא קוֹרֵאת לִי לְפַת עַרְבִית.
מַאֲכַל־מְלָכִים לִי בִּשֵּׁלָה –
תַּפּוּחֵי־אֲדָמָה וְקִטְנִית.
תרצ"ב
-
פַצֵ'לָה – מטפחת ראש (אידיש). ↩