מַעֲרִיב הַיּוֹם עַל הָאֲגַם,
הַדָּגָה יָרְדָה לָנוּם בָּעֹמֶק.
כְּבָר שָׁבְתוּ עוֹפוֹת מִלַּהְגָּם;
מֶה עָגוּם בְּרִשְׁרוּשׁוֹ הַגֹּמֶא!
הֵד קוֹל מָה וְהֵד קוֹל מִי קוֹבֵל
בַּקָּנִים הַמְפַרְכְּסִים הָאֵלֶּה?
הֵן שָׁמֵם הַחוֹף, מִימֵי תֵבֵל
לֹא דָּרְכָה עָלָיו כַּף רֶגֶל הֵלֶךְ.
עַל יָמִים שִׁמְשָׁם שָׁקְעָה מִכְּבָר,
עַל כִּסּוּף שֶׁלֹּא נִתַּן לוֹ אֹמֶר,
עַל נְדוֹד הַסִּיס וְאַוַּז־הַבָּר –
עַל כָּל זֶה לוֹחֵש לַיְאוֹר הַגֹּמֶא.
לנינגרד, במאסר, תרצ"ה